כיסא הכבוד

פעם בשנה הכיסא למעלה זז.

זה קורה כשאחד המלאכים מהמשמר, שסביב כיסא הכבוד, חש חובה להעיר את תשומת ליבו של כבודו לעובדה המצערת שקערות הזהב והעופרת ריקות מנשמות כבר מזה זמן רב. ואיך יתמלאו גן העדן והגיהנום אם כבודו לא יפסיק להסתכל, שלא לומר להציץ בברואיו, ויקבל את ההחלטות הקשות הנדרשות. הם כולם יודעים שהוא לא אוהב להחליט. "רחום וחנון", כולם אומרים ומתכוונים בעצם שהוא תמיד מעדיף לחכות. 

"יש עוד זמן" קולו רועם בדממה,

"אבל-" 

"אתה רואה אותו שם למטה?" כבודו מרחיב זום לרחוב רגיל למראה, "הוא מרגיש שהוא הבעל והאבא הכי גרוע בעולם, אבל הערב זה יום הנישואים שלהם ופיזרתי לו בדרך כמה אפשרויות לעשות משהו טוב עבור המשפחה שלו. דוכן פרחים, חנות תכשיטים שפתוחה עד מאוחר, אולי הוא ייכנס לקניון בכלל, בייבי דול יכול להיות נחמד בשבילה-",

"כבודו?!" המלאך, שעוד לא הוסמך עדיין, מפחד שיאבד את מעט הנוצות שהספיקו לצמוח לו, אם השיחה הזאת תימשך.

"אווו תראה איזה יופי! ואתה לא האמנת שהוא מסוגל לחשוב על מישהו אחר פרט לעצמו. לא תמיד חייבים למהר! בראתי אותם טובים, אם רק נותנים להם מספיק הזדמנויות-"

כבודו רכן לפנים והמשיך לסקור את העולם התכול שברא, מאחוריו נערכו בדממה חילופי המשמר.

"אפילו לא אחד" סיכם המכונף המתלמד לחברו במשמרת הבאה את תמונת המצב.

"רחום וחנון" שניהם לחשו ביחד והשיקו כנף.