מורי מור 2


Photo by Maya Schwarzer on Unsplash / https://unsplash.com/@wildflowermind

Photo by Maya Schwarzer on Unsplash



2

האסון קרה לילה אחד באמצע השבוע לאחר עוד סשן של סקס פרוע וסוחט שרירים, זקפה ונשמה, כששכבתי לצד ריקי שנרדמה. הזעתי כמו חזיר כי לא היה מזגן בחדר והלחות בפלורנטין זה כמו באזור הביצות הטרופי שמחוץ למיאמי. לא נשמתי, ובכל זאת עישנתי ז'יטאן כבדה ומסריחה. בגלל שחלונות הבית פתוחים, שמענו כל היום קולות מהרחוב ומהפיצריה שבכיכר שמתחת לבניין, וגם הלילה חגגו, וזה הציק ברמות. בחיי שבסוף אזמין להם משטרה. תוך כדי שאיפה מהבדל אני שומע שני קולות גבריים מדברים באינטימיות.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה?"

"כן. משוכנע. זה מושך אותי מאד אבל לא אהיה שלם בליבי אם נחצה את הגבול."

מרתק. על מה הם מדברים? מי הם? יכולתי לדמיין שני גברים גבוהים מאד, גותיים, יושבים על ספסל בכיכר הקטנה, יד על הכתף ומגש פיצה ביניהם, הנחיריים מתמלאים בארומה של פפרוני צ'יז ודולצ'ה גבאנה לגבר. אני נחנק מהסיגריה. חם. הרגשתי את הזיעה ניגרת על מצחי ומחליקה לצידי הגוף, נספגת במצעים. דמיינתי את מורי מאמן הכושר שלי מהאוניברסיטה ואת מור אלמוזנינו, שלמד איתי בקאמרה אובסקורה אחרי הצבא. שניהם גבוהים ובשניהם אני חושק כבר שנים, מאד, אני חצי הומו הרי, אבל תמיד חשבתי שאגיע לזה כשאסיים לחגוג עם הבנות. האמנם? אני מתנשף בכבדות. אני אבוד וחנוק וסחוט עד היסוד. קשה לי לנשום.

"אני רוצה בזה מאד. הורס אותי לחשוב שאולי זה יקרה."

"גם אני."

דמיינתי את מור ומורי ענקיים וגאים, מתחבקים בתאורה קסומה. ליבי יצא אליהם. השתוקקתי לשבת איתם בשלישייה על הספסל ולהתנשק. פתאום חשתי דקירה בלב וביד שמאל. הרגשתי שהלב נחנק משאיבה של חמצן שהוא לא מצליח לסיים, צביטה בחזה ועקיצה בזרוע היכן שמניחים תפילין. נפשי החלה לצאת מהגוף. למרות ההלם, חשתי בשלווה עמוקה, קבלה של הכול וחום גוף מענג, ממיס וממית. תוך כדי שהנשמה עזבה את העולם הזה נזכרתי באמא שלי ובסבתא, שאהבו אותי כל כך כשהייתי ילד קטן ומתרוצץ בערפל המואר של הזיכרונות, והרגשתי שעדיין לא גרמתי להן להיות גאות בי. אני לא יכול למות עכשיו. עצרתי את הנשימה שכמעט העבירה אותי הלאה ופקחתי את עיני. אני בחדר החשוך עם ריקי, שנוחרת לצידי. אני שומע צרחות של מבלים מלמטה ורואה מתחת לתקרה עננת ז'יטאן שזורחת בלחות של ליל קיץ מהביל. ליבי נרגע. נשמתי שוב, עמוק, והנשמה חזרה לגוף. זה היה קרוב. כאב לי מאד בחזה ובזרוע, שוק טוטאלי. עצב עמוק. התהפכתי לצד. ריקי ישנה חזק. הרגשתי כל כך לבד. כמעט בכיתי.


המשך יבוא



נכתב על-ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף. גוגל: "סיפורי העיר"
הדף נקרא 137 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי