בקצה המבול

זוכרת שאמרת: מי שֶׁאִבֵּד אדם קרוב יודע

איך יום אחד

השמש לא זרחה. 

הכל הפך משונה.

ב"הכל" נכנסו:

הרצון להעלים את הבוקר

הכרונולוגיה הפרועה

העצמי הישן, האהוב

בידי זו שאיננה.

אחרי כן – תקופה עלומה-נעלמה

של עצירת נשימה,

של קוצר.

רציתי לבקש:

בקצה המבול השמש תעלה, ואולי,

תחת שמיים נכונים יותר

תזרח קשת.

מבעד לשברי רוח

העולם ממשיך להתעורר,

עדיין שלוף, מעשן

אי-הבנה אחת גדולה.

עכשיו את אוספת בידייך עקבות-צבע

של קשת כלואה בענן.

את כמעט שותה אותן, אבל מניחה

לַצָּמָא לחלוף.

עכשיו אני אוספת אותך בידיי

בתנופת חצי-קשת, ואת

מפורקת, יָפָה,

ח תו כה בח תך ה ז ה ב.