סיירות ונשימה

עם כוס בירה ביד אחת, ומכשיר קשר ביד השנייה, דובאק לא נראתה כמו מישהי שיכלה להוביל קבוצה דרך ההרים. ואמנם, היה לה ניסיון של שנים. שלוש שנים, ליתר דיוק. התמוטטות העצבים שהיא חוותה אחרי השחרור מצבא ההגנה לישראל הובילה אותה, בשפתם של הסיירים, לחשב מסלול מחדש. 

בריזה קפואה נשבה והזיזה את הדשא על הגבעה. הזקיפים הירוקים טולטלו והתכופפו אל מול משבי הרוח שבאו מכיוון צפון, וזאת לפי שושנת הרוחות שאחזו הסיירים בידיהם. הם ישבו על גבי כיסאות פלסטיק, שניצבו על גבי גבעה שלא הייתה רחוקה מהגבול עם סוריה. הם השקיפו על ערי הבטון הנטושות שניצבו מצדה השני של גדר המערכת, ערים שהופצצו ונהרסו לחלוטין כתוצאה ממלחמת האזרחים. ארבעים קילומטרים דרומית לדמשק. הסיירים השתמשו אך ורק במכשירי קשר משום שדובאק, הקפטנית, לא האמינה בתקשורת דרך הווטסאפ. והיא ידעה שבהרים אין קליטה. בכל זאת, מדובר היה ברמת הגולן. 

היא ישבה שנה בבית תחת מרותם של ההורים, והבינה שלא תוכל לשתוק עוד. ועל כן היא הודיעה להם חגיגית שהיא פורשת מהתא המשפחתי ועוברת לגור אצל חברים בקומונה. 

"פורשת מהתא המשפחתי?" זעקה אמא שלה, חגית דובאק. "זה בכלל אפשרי?" 

וודאי, חשבה בלבה הקפטנית לעתיד. היא הצטרפה לקומונה שהייתה מורכבת מחבר'ה צעירים ממנה, וכך למעשה התחילה את המסע הרוחני שלה. היא העדיפה לגור בקומונה ולאבד שליטה מאשר לעמוד בארווה של הוריה כמו סוס עם רסן. וכך מצבה של דובאק התדרדר, והפך לכדור שלג בוהמייני של מקרים מצערים, בנקודה שבה חבריה נאלצו לאשפז אותה בבית החולים עקב צריכת יתר של הרואין ואינפקציה בגפה. המחטים אף פעם לא היו נקיות. איפה תשיג מחטים בחיפה? אבל הם השיגו עבורה. והיא לא ידעה, דובאק לא ידעה שזה ידפוק אותה.

ואז הגמילה התחילה. ובבית החולים, ניגש אליה בחור אחד – מישל, שהציע לה לעבוד איתו במטע תפוחים, אחרי ששניהם ישתחררו מבית החולים. והיא גילתה שמישל היה למעשה בחור ערבי שהצליח לגנוב חלקה מאביו, והחליט גם הוא לא לחיות על פי המסלול המקובל ועבר לגדל תפוחים במטע. מה רע, חשבה דובאק. זאת הייתה עבודת כפיים קשה, בחום הישראלי, שהניבה מעט כסף, ועל אף כל הנסיבות לא ירד למישל החיוך מהפנים. "למה אתה בכלל בבית החולים," שאלה דובאק. ומישל ענה לה שהוא נפל מאחד העצים אחרי שחבר ניסה לירות בו עם אקדח. אמתי. "היינו מסוממים על כל הראש, את אפילו לא מתארת לעצמך." דובאק, באותה נקודה בחייה, לא הייתה מודאגת. והבינה כי לא נותר לה מה להפסיד. 

אחרי שהשתחררו מבית החולים החלו לעבוד במטע בבקרים ובלילות יצאו למועדונים. במועדון דקלה פגשו רקדנית עמוד – שמה היה סטלה. באותו יום חוותה התמוטטות עצבים, נפלה מהעמוד ורצה לשירותים. אף אחד – לא הרקדניות האחרות ולא האחראי על הבנות, לא ניגשו לעזור. ועל כן ניגשו אליה מישל ודובאק, מודאגים וחרדים לגורלה אחרי ההופעה. היא הודתה בפניהם שנמאס לה לעבוד בתור רקדנית עמוד. שזאת כבר לא עבודה לגילה, וכי המקצוע לא מכבד אותה. והם האזינו לה בקשב רב, על אף שהיו שיכורים, ובלי להסס הציעו לה להצטרף אליהם למטע. "עזבו אתכם שטויות, יש לי חבר שהציע לי להפוך לסיירת מבצעית. אני כנראה אעשה את זה."

דובאק לא האמינה, ומישל ניסה לעצור את עצמו מלצחוק.

"שו סיירת מבצעית? כמו סיירת מטכ"ל?"

"כן, רק פחות מסוכן. ולא בכל הארץ. ומוגבל רק לשעות הערב המאוחרות מאוד ושעות הבוקר המוקדמות מאוד. לאתר מחבלים, אתם יודעים, לדווח לצה"ל. הם עובדים במקביל אליו הבנתי. כמו כאלה חיילים של משמר הגבול האירופי, רק פחות רשמי ויותר אישי. אז אמרתי וואלה, שווה. תשלום נאה, עבודה לשבת ולא לעשות כלום עשר שעות. אז מה עדיף, לרקוד על עמוד? יפיפה, אבל קשה. למכור תפוחים? אותו דבר. הכי טובה סיירות."

דובאק ומישל החליטו להצטרף אליה, הרי מה נותר להם עוד לעשות בחיים? בהחלט, עבודה במטע לא הניבה הרבה. וכך קרה הדבר, והם התמידו והגיעו לפגישות הסיירים שהתקיימו מדי ערב בתל אביב, בין מאי ליוני. החכימו. והוסמכו להיות סיירים. "חפיף," אמרה סטלה. "הכל חפיף אצלם. אצל אלה אתה לא יכול להיות רציני מדי או נחמד מדי או עצבני מדי. תמיד מספיק טוב כדי להיות סייר, אבל אף פעם לא קיצוני מדי ברגשות שלך כדי להיות סייר. אתם מבינים שעוד שבוע מקבלים את המדים? ואת החלוקה לחוליות? אתם קולטים?"

מישל צחק עליה, טפח לה על השכם והנהן. "כפרה עלייך, אנחנו כבר חוליה סטלצ'קה. אנחנו נהיה החוליה הכי משוגעת בצפון, את שומעת? ואני יודע גם מי יהיה הקפטן שלנו." השניים הסתכלו על דובאק, ששילבה את ידיה בהסתייגות. "את נולדת לעשות את זה דובאק. זה הייעוד שלך, נשמה שלי." דובאק לא ענתה. "תשמעי. שבוע הבא הם יתחילו את החלוקה, ואנחנו חייבים להירשם בתור חוליה. אבל חייבים קפטן, ואני וסטלה לא מיומנים כמוך. אין לנו את זה. לך יש את זה, את מנהיגה. לוחמת."

דובאק בחנה אותם טוב-טוב. "אתה מבין שאני יכולה לחטוף התמוטטות עצבים באמצע משימה? אתה מבין שמדובר כאן בביטחון, לא בקייטנה?"

שלושתם ישבו בדירה של סטלה, בדרום תל-אביב, וגלגלו סיגריות שנעשו עם פילטרים זולים ועשב מאובק. מישל סיים לגלגל סיגריה, הצית אותה, ופלט צחוק מזלזל. "איזה ביטחון, איזה? סך הכל לשבת קצת על הגבול או לצאת למשימות חילוץ, זה קטן עלייך. את נכנסת לעזה. ירית לבני זונות בין העיניים, ירקת על גופות של אזרחים. מה זה קצת טבע בשבילך? תגידי לי, התחלקת על כל השכל, שאת אומרת לא לדבר כזה?"

דובאק השפילה את מבטה ולא ענתה. היא לא אהבה לדבר על המלחמה, על החיים שאחרי המלחמה. הם לא ידעו כיצד כל זה השפיע עליה. אבל היא הסכימה בלית-ברירה. היא הייתה צריכה להשגיח על סטלה, שעדיין לא נגמלה מסמים. לפעמים הייתה מוצאת אותה מעורפלת חושים בחדר השירותים, מקללת ברוסית ונכשלת לקום בכוחות עצמה. דובאק הייתה צריכה לחפות עליה. ועל מישל, שלפעמים היה חוזר לדירה הצפופה שלה בדרום תל-אביב שותת דם. חבורות על הידיים, פנס בעין. המסקנה המתבקשת הייתה שדובאק הייתה המבוגר האחראי מבין השלושה.

אף אחד לא פקפק בכישוריהם של הסיירים. והם עבדו בצמוד למשרד הביטחון, למשמר הגבול, היו ידועים לכל בתור אגדות - דמויות שעבור הקהל הרחב לא הצטיירו כשומרי סף אלא כהמצאה של הממשלה. הם ביצעו מעצרים בשטחים, יחד עם הצבא, חילצו קבוצות מטיילים שנשכחו בוואדיות שבנגב. הוטלה צנזורה על פרסום מעלליהם, וכך אף עיתונאי, אף אדם שלא היה בדרג הביטחוני המובחר – לא ידע על קיומה של קבוצה שכזאת. הם הוכשרו על ידי הצרפתים, קיבלו ציוד מובחר מהאמריקאים, תשלום גבוה מהמדינה. חוליות רבות היו מפוזרות ברחבי הגבולות, הערים, השטחים הפתוחים – וכולן מורכבות מהפרילנסרים באפודים הכחולים.

כשדובאק מישל וסטלה ישבו על הגבעה הירוקה, שלוש שנים אחרי סיום הקורסים, על גבי כיסאות פלסטיק – הם הבחינו בזווית עינם בקבוצת מטיילים שטיפסה על הגבעה. "מישל, כפרה עליך, תעיף אותם מפה. תגיד להם שזה מסוכן לעלות לפה." 

"מה להעיף אותם? הם יראו אותי ולא יבינו מה אני רוצה מהחיים שלהם. לכי את תגידי להם קפטן. אני לא זז מפה נשמה שלי. עד שקיבלתי מקום טוב, בלי רוח, את רוצה להזיז אותי? אני רוצה לראות אותך עושה את זה."

דובאק הניחה את פחית הבירה על הרצפה, הסירה את משקפי השמש שלה ושמה על עצמה את רובה המיקרו-תבור. העקשנות של מישל לא באה לה בטוב. היא הייתה מוכנה לצעוק עליו, להכריח אותו לרדת לחמישים, אבל המטיילים הדאיגו אותה יותר מכך. הם הרחיקו לכת, לא היו אמורים להתקרב אפילו לרמת הגולן ביום שבו היו עשר נפילות. לא נפילה אחת, לא חמש, אלא עשר. הם היו מוכרחים להיות תיירים מחו"ל, או לחילופין בורים מהדרום שהחליטו שיום חם בגבול זה יום טוב לטיול שטח. "אני אעשה את זה כי אם אני לא אעשה את זה אף אחד מכם לא יעשה את זה. סטלה על המשקפת, מסתכלת כל היום אם יש משהו חדש. ואני בודקת עם חדר המצב שהכל טוב. אבל לא. אתה לא עושה כלום. שום דבר. מחכה שהעולם ייפול עליך. מה אתה רוצה שאני אגיד לך? עוף מפה למטע שלך? אף אחד לא יגיד את זה לך. אם קשה לך, אם זה לא מעניין אותך יותר אחרי שלוש שנים, שלום. אתה מוזמן לפרוש. אתה לא חייב להיות כאן." היא רמסה את הדשא בנעליה, אספה את שיערה מחדש בגומייה קשיחה שלא הייתה מועדת להיקרע, ולבשה לבקשת חדר המצב ווסט כחול ועליו הכיתוב הלבן "סיירים". 

כשירדה מהגבעה לא הסתכלה אחורנית. אבל היא שיערה שמישל מקלל אותה, מעליל עליה עלילות ושואל את סטלה לדעתה. מה כבר סטלה יכולה לעשות, חוץ מלהסכים? ככה זה חוליה. ככה זה שטח. צריך לשנוא זה את זה כדי לא להשתגע. אז דובאק, ברוח התנדבות מצוינת, ניגשה אל המטיילים וראתה שמדובר בקבוצה של חמישה, עירומים לחלוטין פרט לתחתונים ולנעליים צבאיות – דבר שנתן לה אינדיקציה ברורה. היה מדובר בחיילי צהל, אלא מה? 

היא מיהרה להזעיק את מישל ואת סטלה במכשירי הקשר. והם התייצבו לידה, לא יותר מחצי דקה אחרי שהזעיקה אותם ובנוסף הפנתה את תשומת לבו של חדר מצב למתרחש. בחורים כחושים, רזים כמו פמוטים, שצעקו וייללו ועמדו לרדת על רגליהם ולזחול על הגבעה. היא לא סמכה עליהם. "תזדהו! תזדהו לפני שאתם עולים!" אבל אף אחד מהבחורים לא הזדהה. אולי משום שהיו אלה חיילי האויב, ואולי משום שהיו המומים כל כך לשמוע קול ידידותי עד כי איבדו את קולם. כך או כך, הסתכלו שלושת הסיירים זה על זה. "חדר מצב, יש לנו בעיה," אמרה דובאק לתוך מכשיר הקשר. 

"קיבלנו. נצרו אש." 

"אז מה?" 

"חכי," אמר מישל לסטלה. "נסגור עם חדר מצב."

"על פי מידע מודיעיני שנמסר לנו בזה הרגע, מדובר בחמישה חיילי אויב. אני חוזר, מדובר בחיילי אויב. חשד כבד לפצצה, אני חוזר, פצצה – שמושתלת על אחד מהם. אנא חכו להנחיות נוספות." דובאק זכרה, זכרה היטב, מה קרה בצוק איתן כשהורו להם לחכות להנחיות נוספות. ולכן היא זרקה את מכשיר הקשר שלה על הקבוצה, והוא עף בקשת וייתכן שאף פגע באחד הפמוטים – אלא שסטלה, דובאק, ומישל לא היו שם כדי לראות מה קרה לצעירים. הם נסו על נפשם בכיוונים מנוגדים, משום שההכשרה לא הכשירה אותם לטפל בחיילי אויב ולא בפצצות, אלא לימדה אותם איזה שיקול דעת להפעיל במערכה ובקונפליקט שיתעורר. בכל שנות הפעילות שלהם הוכשרו לשני דברים:  ריצה ממושכת בתנאי שטח שונים, ומעקב אחר פעולות הקפטן. ומהסיבה הזאת בדיוק זרקו מישל וסטלה את מכשירי הקשר שלהם בקשת אופקית, ורצו לאורך הגבעה אחרי דובאק.

הסיירים אהבו אנשים שלא החזירו להם אהבה 

הם התנהגו כמו פרחים שנבלו בסתיו.

התבוננות בפרחים

האלה אפילו 

לא הייתה שווה את המאמץ.

-בלדה לסייר