הפינה הזאת תמיד הייתה שלנו

הפינה הזאת תמיד הייתה שלנו. 
להסתכל עליה מעלה בי צביטה.
בפינה הזאת הרכבנו פאזלים ובנינו עם קוביות.
בפינה הזאת רקמנו חלומות.

הפינה הזאת תמיד הייתה שלנו.
בפינה הזאת הייתה מוצבת מיטה.
ומעל חלון, ממנו השקפנו אל השמיים ועל ציפורים עפות.
בפינה הזאת שרנו שירים והמצאנו סיפורים ובדיות.

הפינה הזאת כבר לא תהיה שלנו.
הזמן הוא בוגדני, ולפעמים מפצל.
כל אחד הלך לכיוון אחר.

הפינה הזאת כבר לא תהיה שלנו.
אני כבר באמצע שנות העשרים לחיי, ואתה תישאר צעיר לנצח.
תמיד חקוק בזיכרוני כיפה הבלורית וגדול מצח.
עם חיוך יפה ומלא, שובב ושובה.

הפינה הזאת כבר לא תהיה שלנו...