סחיטה

קטנה (מרב בן-שושן)
דקת קריאה | שישי 22 לנובמבר, 2019

חצי מהדרך היא כבר עברה.

רטובה.

היא לא ידעה מה עוד מחכה, אבל ההרגשה שזה עוד לא הסוף הייתה ברורה לה.

רעש הרקע המכני גרם לה להישאר מכווצת, צמודה לדפנות, מחכה לבאות. סביבה רק לחות וריחות זרים. היא לא רגילה לדוחק, אוהבת את החופש שבתנועה במרחב. לא זקוקה לדבר.

היא קיוותה שזה, מה שזה לא יהיה, ייגמר מהר.

אבל אז הרגישה את עצמה נדחפת ומסתחררת במהירות מטורפת.

ספרו לה על זה לפני שנכנסה אבל מי היה מאמין שסיפורי הבדיות אכן נכונים. היא עצמה עיניים בחוזקה וניסתה להרפות, נתונה לחסדי הצפיפות ומהירות הסחרור. היא פחדה דווקא מהרגע בו ייעצר הכל. גופה התרגל כבר למהירות בה הכל נע סביבה, נכנס לקצב פנימי מתאים. לרגע היא לא פחדה. ואז הכל נרגע בבת אחת. היא פקחה עיניים אבל תחושת הסחרור עדיין שלטה בה, והיא התקשתה להתרגל לשקט שהביאה איתה היציבות הרגעית.

"זה נגמר?" היא לחשה,

"זה אף פעם לא נגמר" ענו לה קולות זרים מכל עבר, "אנחנו פה רק כי הגיע תורנו. אחרינו יבואו עוד. חדשה?"

היא מצמצה והצליחה לזהות פנים בחשכה, נדמה לה שהיא חייכה, "כן" היא ענתה כמעט ללא קול.

"ברוכה הבאה" הם מחאו לה כפיים, "אל תפחדי, עוד סיבוב אחד ויתלו את כולנו".

היא התפלאה שלא הייתה מרירות או חשש בקולם. היא רעדה.



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש
רוצה להגיב? התחבר

גדול!!!
דור כלב כתב לפני 4 חודשים

,🙏 תודה רבה רבה.
קטנה (מרב בן-שושן) כתבה לפני 4 חודשים

בניגוד למוזיקה שבה יותר קל להביע אוירה, בכתיבה זה הרבה יותר קשה.
בכתיבה שלך ממש מרגישים את האוירה בלי להגיד את המילה במפורש.
יופי של כתיבה
יעלי כתבה לפני 4 חודשים