לא נדע

פמוקלה
4 דקות קריאה | שישי 29 לנובמבר, 2019

את סוגרת את הדלת מאחוריך, כמעט בטריקה. שועטת לעבר חדר השינה כאילו זה עתה שוחררת מבית הסוהר אחרי חמש שנים ארוכות. את כל הבגדים את מורידה בתוך רגע, חולצת נעליים וגרביים, מפשילה מעצמך את הג'ינס, בתנועה חדה את החולצה מעל הראש, משחררת את סוגר החזיה ואיתו אנחת רווחה. מסננת לכיווני בחדות- אל תדבר איתי שבועיים, אבל כעבור דקותיים או שניותיים את כבר בחזרה בסלון לבושה בבגדים המרופטים שלך, מישירה אלי מבט ומתחילה. אתה לא מבין מה היה לי היום. ואז את נכנסת למונולוג ארוך שוצף וקוצף, תוך הליכה הלוך חזור וסביב סביב ברחבי הבית. אני מתקשה לעקוב אבל עוקב, ועוד איך עוקב כי איך אפשר שלא, לא נושם אבל עוקב. 

הדרמות שלך. הדרמות המופרעות והנהדרות שלך. ההיא וההוא וההם. את רוקחת אותן בסוף היום, באוטו בדרך הביתה, תוך כדי שאת רוקדת על המושב עם הרדיו, מניפה את הידיים באוויר ומנענעת את השדיים כאילו את מינימום ביונסה. איף יו לייק איט דן יו שוד א פוט א רינג און איט. כן כן, יודע. את רוקדת ורוקחת, רוקחת ורוקדת. ולחשוב שאת עובדת בעבודה הכי משעממת בעולם, סורקת מסמכים שאף אחד לעולם לא יקרא. אבל הדרמות, איזה דרמות. אני מעריץ את הקרקע שעליה נוצרות הדרמות שלך. אתה מקשיב לי בכלל, את נובחת תוך כדי המונולוג היומי, אני לא מספיק לענות ואת כבר ממשיכה. 

ואז את עוצרת. מתיישבת על הספה לידי, מלטפת לי את הפנים שגולחו הבוקר ואומרת, ככה אני יודעת איזה יום היום, בחמישי אתה מתגלח לפני הישיבה הגדולה. אני מחייך ומתענג על הליטוף ועל המוכרות. את לא מוכרת לי כמעט ואני מוכר לך מדי. את מכירה אותי ישן, את הריר שנוזל לי מהפה על הכרית רגע אחרי שאני נרדם, את זקפת הבוקר, את נפיחת הבוקר. את יודעת מתי אני מחרבן ומתי אני מאונן. שני דברים שראויים היו להישאר ביני ובין עצמי אבל את יודעת וגם לא טורחת לחסוך ממני את ידיעתך. את מחייכת אלי חיוך ממזרי ואני יודע שאת יודעת ואת יודעת שאני יודע ואז את מנשקת אותי עמוק וארוך ומטפסת עלי ומפשקת מעלי ואני נמס ונדרך ונרגע ומתעורר ומוריד ממך את הבגדים המרופטים שלך בזמן שאת מלטפת ומנשקת ומגפפת באותו המרץ שבו את מדברת. 

אני לעומתך מתלבט. אני מתלבט ומתחבט במילים עד שהן יוצאות ומקנא בך ושונא אותך על הקלות שבה את מוציאה אותן מבלי להתבלבל. לפעמים אני רוצה לתקן איזו שגיאה בעברית שיוצאת לך מהפה אבל את לא משאירה לי מקום או זמן להרוס לך את השטף עם הביקורת שלי. אחר כך אני שמח שלא הספקתי, בשביל מה את צריכה את הלעג שלי, ואחר כך כשאני כועס אני מצטער שלא הספקתי כי מגיע לך קצת. אני לא מספיק להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון כי אני מתלבט. כי אני רוצה שזה יצא טוב ונכון ומדויק. הנה, זו המילה, אני רוצה שזה יצא מדויק. אומרים שעם השנים בני זוג הופכים דומים יותר ויותר, אני חושב שהאומרים טועים. בדיוק להיפך, עם השנים כל אחד תופס צד. ככל שאני שותק את מדברת יותר, ככל שאני מתלבט את הופכת נחושה ויודעת. את יודעת גם בשבילי ואני מתלבט בשבילך. בסוף שנינו לא זזים מילימטר. 

חתונה למשל, או בעצם בכלל לא למשל אלא ממש ממש, חתונה זה דבר איום ונורא להתלבט בו. את רוצה להתחתן איתי, ככה את אומרת לפחות, אבל תרצי להתחתן איתי באמת רק כשאני אהיה בטוח. מכיוון שאת יודעת היטב שאני לעולם לא אהיה בטוח, לפעמים נדמה לי שאת בעצם לא רוצה להתחתן איתי בכלל. זה נורא, אי אפשר לצאת מזה, עשר שנים. את כועסת עלי נורא ובצדק. כשהריבים בינינו מסלימים את צועקת בקולי קולות ומחקה אותי – אולי נתחתן? אולי נתחתן? צורחת שהכל אצלי תמיד עם סימני שאלה ושנמאס לך כבר להחליט בשביל שנינו. ואז את הולכת לחדר השינה וממשיכה לסנן לעצמך עוד שעה, אולי נתחתן, אולי נתחתן, אולי נתחתן, כמו איזה כלבלב צעצוע שנתקעה לו נביחה חלושה בסוף חיי הסוללה שלו. 

אולי גם אנחנו בסוף חיי הסוללה שלנו. איך יודעים? איך נדע? 

אז אני הולך למטבח ופותח את המקרר ומוציא ממנו כרובית ועלי תרד, מקלף תפוחי אדמה ומבשל אותם לאט ובטוח בקארי הודי סמיך וחריף. ליד, מעמיד סיר אורז לבן. אני שוטף את מעט הכלים שבכיור, חותך סלט ועורך לנו את השולחן, שנאכל. עוד מעט נאכל ונשתה בירה. איך את אוהבת בירה, איך אני אוהב לשתות איתך בירה. השעה מאוחרת, קרוב לחצות ובבית שקט. את ערה במיטה, אני קורא לך לבוא לאכול. בסלון עומד ריח שמחזיר את שנינו בו זמנית לכפר קטן בצפון הודו. אנחנו בני עשרים ומשהו, אולי כבר בני שלושים בכלל, יושבים על כריות על הרצפה ואוכלים עם הידיים, סביבנו המולה של ריחות וצבעים ואנשים. ועכשיו כאן בבית, בבת אחת, עם הריח הזה שמחזיר אותנו לשם, את ואני שוב באותו המקום ובאותו הזמן. אני מנשק אותך, את מנשקת אותי, הפיות שלנו בוערים מהקארי ומלהט הדברים, ועוד בוערים ועוד מתלהטים. 

אחר כך במיטה אנחנו שוכבים בשקט ואת אומרת, אני לא יודעת. ואני שואל, לא יודעת מה? ואת שותקת ובוכה. אז אני שואל, איך נדע? ואת אומרת, לא נדע. ואחרי דקה את מוסיפה, בבוקר ים? ואני עונה, בטח, אמור להיות מחר ים פלטה. 



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש
רוצה להגיב? התחבר

עד שלא יודעים שוב :)
פמוקלה כתבה לפני 4 חודשים

כשיודעים יודעים
סופר סתם כתב לפני 4 חודשים


באביב, פמוקלה 4 דקות קריאה 20 לדצמבר 2019
לא נדע, פמוקלה 4 דקות קריאה 29 לנובמבר 2019