אני זוכר את לוסי

אוהד ביקובסקי
15 דקות קריאה | שבת 30 לנובמבר, 2019

אני זוכר את צעקת ה”תיזהר” שלה ואת האורות שהתקרבו. אני זוכר איך קפאתי במקום וניסיתי משום מה להגן על הפנים שלי.מה שקרה  אחר כך היה פחות ברור. הרגשתי כאילו אני עף. לוסי צעקה שוב משהו לא מובן ואז היה סוג של פיהוק עמוק כזה שבסופו הרגשתי את כל האוויר בורח לי מהריאות.

חושך. נראה לי שאני ער, אני לא ממש מרגיש שאני נושם אבל אני ער. הכל שחור ומוזר אבל אני מרגיש את הגוף שלי. אני שוכב על ריפוד קשיח, משהו חוסם לי את הידיים, זה עץ. נראה לי שאני בתוך ארון.

 אני לא יודע כמה זמן שרטתי ודפקתי עד שמשהו נשבר והכל התחיל להתמלא בחול ועפר. ההרגשה הייתה אחרת כשלא נושמים. החול שטף אותי, מילא את כולי. את האף הפה והאוזניים הרגשתי במיוחד אבל עדיין המשכתי. זה היה כמו לחפור ולשחות בו זמנית, אחרי כמה זמן החול והאפר הפכו לבוץ ואבנים. בסוף השתחררתי, הבוץ והאבנים הפכו לאוויר קר. הדבר הראשון  שהעיניים שלי ראו אחרי שניקיתי אותם היה השם שלי, חקוק על לוח אבן עם שנה ותאריך. היה גם ציטוט של מארק טווין שאמר “אני לא פוחד מהמוות - הייתי מת במשך מיליארדים על מיליארדים של שנים לפני שנולדתי, ולא סבלתי בשל כך שמץ אי נוחות.”

חייכתי.

 לוסי זכרה את זה.

 שום דבר לא ממש שינה יותר, לא הבוץ ולא הגשם. לא העובדה שלא נשמתי ולא הצליעה שהייתה לי כשהלכתי. צעדתי הכי מהר שיכולתי מחוץ לבית הקברות. לא ממש חשבתי באותו הרגע שהבית ולוסי נמצאים עשרים קילומטר ממני.

 המשכתי ללכת. הלכתי כל הלילה ועוד שעתיים אחרי הזריחה, הלכתי מבלי לעצור ומבלי להתעייף. לא ידעתי כמה מזל היה לי שהרחובות היו עדיין ריקים וכשהגעתי אל הבית ראיתי שהתריסים היו סגורים ותאורת החנייה עדיין דלקה.  

דפקתי על הדלת, הפעמון לא עבד כבר חצי שנה והבטחתי מאז ללוסי אינספור פעמים שאני אתקן אותו. לא הגעתי לזה אף פעם. דפקתי עוד כמה פעמים עד ששמעתי את חריקת לוחות העץ של המדרגות.

"מי זה?" אמר קול גברי צרוד מסיגריות. וויליאם, אח של לוסי.
"ביל זה אני" עניתי. אם הקול של ביל היה נחשב צרוד אפילו צרוד מאוד, אז את לקול שלי היה אפשר לקרוא חורק. לא שמתי לב כמה התייבש לי הפה. למרות זאת המילים היו ברורות.

"מי לעזאזל..." אמר ביל ואז הסיט את ווילון דלת הכניסה והפרצוץ הישנוני הלא מגולח שלו נגלה מבעד לזכוכית.

הוא התבונן בי לרגע אחד ואז העיניים שלו נפתחו. "שיחרבן עלי השד!" הוא כמעט צעק. הווילון הוסט שוב והדלת נפתחה. ביל עמד שם לובש חלוק שהיה פעם שלי וקטן עליו בכמה מידות. הוא השמין מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. עמדנו עוד כמה רגעים אחד מול השני עד שביל אמר לבסוף "לעזאזל המחורבן, בלייק. אתה אמור להיות מת, קברנו אותך לפני חמישה ימים. הייתי אחד מנושאי הארון המזדיינים בעצמי!"

"אני... אני לא יודע" מילמלתי.

"לעזאזל המחורבן והכוס הקדוש! אדגר מקינלי צדק, זה באמת קורה" המשיך ביל לקלל" אתה ממש נראה חרא בלייק, בוא תיכנס. אפילו שאתה מת זה בכל זאת הבית שלך."

נכנסתי בעקבות ביל, עדיין לא יודע מה לומר. הבית נראה בדיוק כמו שזכרתי אותו רק עם כלים חד פעמיים מפוזרים בכל מקום, כמו אחרי מסיבה או במקרה שלי - ניחום אבלים.

נכנסנו למטבח וביל הוציא שתי כוסות והדליק את הקומקום. הוא התיישב בכסא מולי והתבונן בי. 

"אני לא יודע מה להגיד" אמרתי בקול יבש.

"בטח ציפית שאני אצרח כשאני אראה אותך או אנסה להוריד לך את הראש עם רובה. לעזאזל אתה כולך מטונף ונראה לי שיש לך תולעת באוזן".

הוא צדק. גם לגבי התולעת שאותה משכתי בכוח וגם לגבי איך שנראתי. לא חשבתי על כל הדברים האלה, הם פשוט לא היו חשובים מספיק. הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה שאני רוצה להיות עם לוסי.

"לא ידעתי שתהיה פה" הייתה התשובה הכי טובה שהצלחתי לחשוב עליה "איפה לוסי?"

ביל השתעל וצחק בו זמנית לכמה שניות. "זה פשוט דפוק לגמריי, אני עדיין לא מאמין שכל הסיפורים הדפוקים של אדגר בזמן האחרון היו נכונים"

"איפה לוסי?" המילים פשוט יצאו לי אוטומטית מהפה.

ביל הביט בי במבט יותר רציני והנהן "היא ישנה למעלה במיטה שלכם, הייתי צריך לתת לה אתמול בלילה שני כדורי שינה בשביל שתירדם עדיף לתת לה לישון בינתיים.״

הקומקום רתח וביל ניגש אליו וחזר אחרי רגע עם שתי כוסות מעלות אדים.

"נראה לי שכדאי שתתנקה לפני שהיא תראה אותך ככה" התה היה מגעיל אז הנהנתי וניגשתי אל חדר האמבטיה.

המקלחת הייתה מוזרה, המים שטפו אותי והחליקו ממני כאילו היה לי עור חלק כמו של ברווז. לפי כמות האדים שמילאו את החדר הייתי אמור כבר לקבל כוויה. אבל המים בכלל לא הרגישו לי חמים, הם היו פושרים במקרה הטוב ונראה שעשו את כל המאמצים לעבור דרכי כמה שיותר מהר. גם מגבת לא באמת הייתי צריך, יצאתי מהמקלחת כמעט יבש לגמרי.

בחנתי את עצמי במראה לפני שהתלבשתי. נראתי זוועה, העור שלי היה חיוור מאוד על גבול האפרפר, הציפורניים שלי היו צהובות ולא משנה כמה נסיתי לסרק אותו, השיער שלי היה סבוך וחסר חיים. התנחמתי בעבודה שלפחות אני נקי עכשיו ושאין עלי שום חרק או תולעת (הורדתי ממני עוד שלושה במקלחת), באופן אוטומטי השפרצתי על עצמי מי קולון ויצאתי מחדר האמבטיה כשמגבת הייתה כרוכה למותניי. לא רציתי לעלות לחדר השינה ולהסתכן בלהעיר את לוסי, תיארתי לעצמי שעדיין יש בגדים שלי בארון בקומה הראשונה והתקדמתי לכיוון המדרגות ואז הקול הכי מקסים בעולם קרא בשמי וגרם לי לקפוא במקום.

״בלייק?״ 

הסתובבתי וראיתי אותה. לבושה במכנס טרנינג ובסווטרשט שאני בדרך כלל משתמש בו בתור פיג׳מה. הפנים שלה היו נפוחות משינה והעיניים שלה היו אדומות מבכי ועדיין היא הייתה הדבר הכי יפה שראיתי בכל החיים שלי; וגם אחריהם.

״הייתי חייב לראות אותך״ היה הדבר הראשון שיצא לי. 

״בלייק?״ היא המשיכה ״אבל.. אבל אתה, אתה מת. 
אני ראיתי את המכונית מעיפה אותך.
הייתי בבית החולים, הם אמרו שהפגיעה הייתה קטלנית ושהם עשו כל מה שהם יכלו״ 
דמעות התחילו לזלוג במורד פניה.

״לוסי, אני...״ נסיתי לענות.

״אנחנו קברנו אותך בלייק, ביל היה שם ואמא שלך ואחיך מרטין, אנחנו קברנו אותך, בלייק …" 

״לעזאזל המחורבן״ נשמע קולו של ביל ״לוס מותק, זה בדיוק כמו הסיפורים של אדגר.״ לוסי התעלמה ממנו והמשיכה להסתכל עלי. דמעות החלו לרדת על הלחיים שלה והיא אמרה בקול חנוק ״תחבק אותי, פשוט תחבק אותי.״ וככה עמדנו מחובקים דקות ארוכות, בזמן שביל המשיך לקלל עד שנמאס לו והוא ירד לסלון משאיר אותנו לבד.


דיברנו כל הלילה. לוסי סיפרה לי את כל מה שקרה בימים האחרונים - בית החולים, הלוויה, כל החברים שבאו לבקר. ניסיתי להסביר את הדברים שאני זוכר, הייתי מבולבל ולא עקבי במיוחד אבל לפי המבט המעריץ שלה ידעתי שזה לא ממש משנה. לבסוף לוסי נרדמה קצת לפני עלות השחר. שכבתי לידה בערך כשעה, לא הייתי עייף בכלל ובסוף החלטתי לקום. ביל ישן על הספה בסלון אז לקחתי את המחשב הנייד למטבח ומתוך אינסטינקט הרתחתי לעצמי מים לקפה.

הקלדתי את המילים ״חיית המתים״ וכעבור 0.678 שניות הופיעו מולי יותר מ-7,000,000 מיליון תוצאות חיפוש. מתחת לזבל הממומן, הפסיכים הדתיים והילדים הגותיים מצאתי את מה שחיפשתי.

הקישור הראשון היה דיווח חדשות בן שלושה ימים על אישה מפורת סמית' שבארקנסו שנפטרה מהתקף לב. האשה, קרול מרפי, הייתה גננת מוערכת ואהובה על כולם. הידיעה על מותה נגעה ללב התושבים והם החליטו להיפרד ממנה על ידי הצבת הארון שלה במשך יומיים ברחבת הכניסה של העירייה. הכל הלך טוב ויפה עשרות מתושבי העירייה באו לתת כבוד אחרון למחנכת שכמעט כולם עברו דרכה. זה קרה בצהריים של היום השני. אביגייל טומפסון באה עם אמא שלה, קרול הייתה הגננת האהובה עליה ואמא של אביגייל הכינה לה זר יפה שתוכל לשים מול הארון. אביגייל בהתחלה מאוד פחדה להתקרב לארון אבל אחרי שאמא שלה הבטיחה לה שזה מה גברת קרול הייתה רוצה, היא התקדמה, מחזיקה את הזר הקטן בידייה. היא הניחה אותו בין שאר הזרים והסתכלה על הזכוכית. גברת קרול נראתה בדיוק כמו שהיא זכרה אותה.

מה שקרה כך כל היה נשמע כל כך מופרך, שאלמלא הייתי במצבי לא הייתי טורח אפילו להמשיך לקרוא.
אביגייל המשיכה להסתכל על גופתה של גברת קרול, היה נדמה לה לרגע שהיא רואה תזוזה קלה באזור הפה, היא לא הספיקה לעכל את זה כשלפתע פקחה גברת קרול את עייניה ומיד אמרה בקול הצרוד והמוכר שלה "צהריים טובים אביגייל, את נראית מאוד יפה היום." אביגייל הקטנה צרחה, אמא של אביגייל התעלפה במקום.

הכתבה המשיכה עם רופא מפוקפק שסיפר על אנשים שהלב שלהם עצר והם חזרו לחיים. לוק דלייני קראו לו, השם משום מה היה מוכר לי, אני חושב שראיתי אותו פעם בתוכנית טלוויזיה. לבסוף הם ראיינו את הכומר של העירייה שהגדיר את המקרה כ"נס רפואי" וטען שזה עוד סימן לחזרתו של ישו.

בקישור הבא הייתה ידיעה קצרצרה על מקרה מוזר שהתרחש בלודהיאנה שבפנג'אב בהודו. זה היה אחד מהסיפורים האלה על מישהו שמת וחזר לחיים בזמן הלוויה של עצמו. היה כתוב שם שממש ברגעים האחרונים של הטמנת הארון באדמה נשמעו נקישות וצעקות מתוך הארון. יש כאלה שיש להם מזל חשבתי, עדיין יכולתי להרגיש שאריות של חול בפה.


שלושה שבועות עברו מאז שחזרתי עד שמישהו רשמי הגיע לבדוק מה איתי. 

סגן השריף מארק אברוואי יצא מתוך הניידת שלו מלווה בשני אנשים שנראו כמו מדענים. 

הכרתי את מארק מהתיכון, הוא היה בחור טוב. מהסוג הזה של האנשים שכל החיים ניסו לעשות את הדבר הנכון. מכירים אותם? בדרך כלל חשבתי שזה מעצבן ומפגר אבל ידעתי שיכולתי לסמוך על מארק כשהוא אמר שהוא הגיע איתם בשביל לוודא שלא עושים לי שום דבר שאני לא רוצה.

המדענים הציגו את עצמם כד״ר מיר וד״ר צ׳אנג-מה מהמרכז לחקר מחלות בקליפורניה. מיר היה הבכיר מבין השניים והוא שאל אותי שאלות בזמן שצ׳אנג כתב.

הם עברו איתי על כל מה שקרה. הזכרונות שלי מהתאונה, ההתעוררות והיציאה שלי מהקבר. עניתי הכי טוב שיכולתי, למרות שהדברים לא קרו כל כך מזמן. הזיכרון שלי היה קצת מעורפל, הכל הרגיש לי כאילו קרה בו-זמנית.

הם תיחקרו אותי במשך שעתיים ובסופם אמר לנו ד״ר מיר שאין לנו מה לדאוג. ״ועדה רפואית מיוחדת קבעה מעל כל צל של ספק שהמצב שלך לא מסכן כרגע את הציבור מבחינה בריאותית.״ צחקתי לעצמי, אם המצב שלי כן היה מסכן את הציבור הייתי עומד עכשיו מול צוות של ימ״מ ולא מול שני הדוקטורים החביבים. ״למען האמת, בלייק, יש לך בגוף פחות חיידקים מזיקים מאשר אצל בן אדם חי.״ מיר המשיך ״ולמרות כל זאת, הייתי רוצה שתגיע אלינו למעבדה ושנעשה עוד כמה בדיקות ליתר ביטחון.״


השבועות שלאחר מכן היו די רגילים אפילו טובים יחסית. פעם בשבוע הגעתי למעבדה של מיר בשביל הבדיקות. הוא בדק אותי, לקח לי קצת דם ואמר שהכל מתקדם בסדר.

ובאמת, פרט לחוסר התיאבון הכמעט מוחלט שלי והקטע שלא ממש הייתי צריך לישון, הייתי בסדר. ביליתי את רוב הלילות הלחקור ובלחפש סיפורים נוספים על אנשים כמוני.

בהתחלה זה היה בעיקר באתרי הקונספירציה ופינת ה״חדשות המוזרות״ אבל במהרה המקרים התחילו להיות תכופים יותר ויותר והגיעו למהדורות המרכזיות. התקשורת חגגה באותם ימים וכותרת בסגנון ״המתים המהלכים״ ו״חזון אחרית הימים״ הפכו שגרתיות. לפי הטלוויזיה נראה שכמעט כל יום חזר מישהו מת לחיים. לפי האינטרנט, נראה שמדובר ביותר מעשרה אנשים בשעה. כל תוכנית אירוח הביאה מישהו שחזר לחיים או לפחות מישהו שמכיר מישהו שחזר לחיים. הייתה אפילו תוכנית ריאליטי שנקראת ״התרסקות״ שהמשתתפים בה היו צריכים לשרוד במשך חודש בהריסות של מטוס שהתרסק. אחת מהמשתתפות האהובות ביותר על הקהל הייתה ״חוזרת״. כמובן.

בכל יום כשלוסי חזרה מהעבודה (אחרי הרבה מאמצים הצלחתי בסוף לשכנע אותה שזה יעשה לשנינו רק טוב) היינו יושבים והייתי מראה לה את כל מה שמצאתי בלילה. חוץ מסיפורים קורעי לב על אהובים שחזרו מצאתי מידע על ההיבטים המשפטיים של המצב שלי. מסתבר שזה לא כזה פשוט מבחינת המערכת לבטל הכרזת מוות של מישהו. חשבון הבנק שלי נסגר ומספר הביטוח הלאומי שלי נמחק. 

מצאתי מודעה של עורך דין שהיה אמור להיות מומחה בעניינים האלה וקרא לאנשים שהיו במצב שלי לפנות אליו. השארתי לו הודעה במשיבון. לא להיות קיים במערכת? בתקופה אחרת המצב הזה היה מלחיץ אותי עד כדי כך שהייתי מתייצב כבר במשרד שלו בשביל לסדר את זה. אבל עכשיו? עכשיו זה היה עוד משהו שמתישהו נצטרך לטפל בו. באופן מפתיע לא חשתי טיפה של דאגה.


העדפתי כמה שפחות לצאת מהבית באותה תקופה. הכל היה חי עדיין ומוזר. שלא נדבר על המראה החיצוני שלי. פעם אני ולוסי היינו הולכים הרבה להצגות. לרוב היינו עסוקים להתמזמז ביציע. אבל אהבנו את הקטע של להתגנדר להצגה והכי חשוב מצאנו משהו לעשות ביחד. לכן לא יכולתי לסרב כשלוסי הודיעה לי שהיא קנתה לנו זוג כרטיסים בשבוע של היומולדת שלה.

ההצגה הייתה נחמדה, הפעם לשם שינוי גם צפינו בה. לפחות רוב הזמן. יצאנו מהאולם ונכנסו אל הרכב. לראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי טוב.

עברנו בנסיעה ליד שלט חוצות גדול של ״סוואביו״, מותג סכיני גילוח שמגיע בתוך קופסאות כחולות שהיו סימן ההיכר שלהם. 

הופתעתי שהם שינו את הצבע של הקופסאות לאפור, והתכוונתי להגיד משהו על זה ללוסי אבל לפני שהייתה לי הזדמנות שמעתי צעקה, או יותר נכון נהמה כמו של איזה חיית טרף. זה נמשך כמה שניות ״בלייק!״ שמעתי את לוסי צועקת ואז הכל הפסיק. 

״מה.. מה קרה?״ שאלתי, עדיין מבולבל.

״אתה התחלת לנהום בלייק, כמו חיה רעבה. אתה נהמת והתחלת לרעוד״

״אני.. אני מצטער.. אני לא יודע...״ ניסיתי להסביר.

לוסי התחילה לבכות ומילמלה ״ פשוט תחבק אותי״

חיבקתי אותה, מנסה לעטוף את כל כולה עם הידיים שלי. היא הייתה כל כך חמה, פעימות הלב שלה הרגישו לי כל כך חזקות וברורות.

״פשוט תחבק אותי ותגיד לי שהכל יהיה בסדר״ היא המשיכה עם דמעות בעיניים.

״הכל יהיה בסדר מותק שלי, אני פה והכל יהיה בסדר״ אמרתי לה, למרות שבפנים היו לי הרבה ספקות שאני מאמין לדברים שעכשיו אמרתי.

סיפרתי למחרת לדוקטור מיר על החוויה שעברתי. הוא אמר שזה ככל הנראה התקף חרדה ושזה נורמלי לחלוטין למישהו במצבי. הוא הציע לי לנסות להירגע וללמוד לשחק גולף.

 כשחזרתי הבייתה ביל ביקש לדבר איתנוו הודיע לנו שהוא עוזב. ״אני רואה שאתם בסדר גמור ולמען האמת, המזרון של הספה המחורבנת שלכם כבר גמר לי על הגב.״ ניסינו לשכנע אותו להישאר אבל ביל רק אמרנו לנו להפסיק לזיין לו את השכל וביקש שאני אעזור לו עם המזוודות. עזרתי לו לארוז והודיתי לו על כל מה שעשה בשבילנו ״שטויות בלייק, אתה יודע איך זה, משפחה. בכל מקרה, אני זז עכשיו. אקפוץ לבקר אתכם בטח עוד איזה שבועיים כשאהיה באזור. רק תעשה לי טובה בלייק ותשתדל לא ללכת לישון באיזה קבר שוב כן?״


ערב אחד, בערך שבועיים אחרי שביל עזב זה קרה. אני הייתי עסוק כרגיל בחיפושים באינטרנט ולוסי ישבה בסלון מול הטלוויזיה.  קראתי על סבתא דורותי בת התשעים ושמונה שנפטרה לפני שלושה חודשים ועכשיו עמדה לחגוג יום הולדת. מהסיפורים האלה שרצים ברשתות החברתיות ומקבלים מלא לייקים. שמעתי צרחה. הייתי כל כך שקוע שלקח לי שנייה להבין שזאת לוסי שצורחת.

רצתי אל הסלון ״יפה שלי? מה קרה?״ שאלתי.

היא הצביעה על המסך, מהדורת חדשות מיוחדת הביאה צילומים מהסט של ״התרסקות״. 

אלה היו פרקים מתקדמים של העונה ונשארו רק ארבעה מתמודדים. אחת מהן הייתה ׳חוזרת׳.

לורה פילדס, בת 26 ממיניסוטה שנהרגה בתאונת סקי מים. היא הייתה בחורה יפה ועכשיו היה לה גוון עור כחלחל שהשתלב יופי עם הביקיני הזעיר שהיא לבשה רוב הזמן. הניצולים שנותרו פגשו לפני כמה פרקים שבט של ״אנשי מדבר״ ( שגולמו על ידי שחקנים) שחשבו שהם אלים שירדו מהשמיים. המשתתפים שניצחו במשימה האחרונה זכו לבלות לילה בכפר ולקבל יחס מפנק. 

לורה ועוד מתחרה בשם צ׳ייס מקניל, נחת לשעבר מדטרויט היו המפסידים ו״זכו״ להעביר עוד לילה במחנה. לא ברור בדיוק איך קרו הדברים אבל התמונות הראשונות שצילמו המצלמות בבוקר היו של הגופה של צ׳ייס. התוכניות מיד הופסקה והרשויות פשטו על אתר הצילומים. ההפקה פרסה במהרה שמדובר במקרה טראגי של תקיפת חיה, כנראה זאב ערבות הם אפילו הביאו מומחה לחיות בר שהביא לפחות ארבע דוגמאות על מקרים שהיו כאלה בעבר. אבל שידור פיראטי שדלף לרשת הראה את התמונה האמיתית. זאת הייתה לורה. היא קמה באמצע הלילה (ללא החלק העליון של בגד הים יש לציין) צעדה אל המיטה שלו ובנשיכה אחת חזקה קרעה לו את הגרון. והתחילה פשוט לאכול לו את הפנים. התמונות של לורה מסתובבת חצי עירומה כשכל הפה שלה מלא דם כיכבו בכל מהדורת חדשות אפשרית.

היומיים שלאחר מכן היו קשים. הזמזום המטריד חזר להציק לי. רוב הזמן התעלמתי ממנו אבל היו רגעים שזה היה כמעט בלתי אפשרי.

בנוסף לזה, נראה שבכל מקום החלו לצוץ יותר ויותר סיפורי זוועה כמו זה שראינו בטלוויזיה. ״המתים קמו נגדנו״ הייתה אחת הכותרות באתר חדשותי מוביל. נראה שהם לא הגזימו, עשרות עדויות חלקן הגדול מצולמות הפכו את האינטרנט לאתר אחד גדול של מוות ואימה. הודעות רשמית של הממשלה אמרה שהמדינה במצב חירום ושעל הציבור להקשיב בימים הקרובים להוראות התקשורת. במשך יומיים שלמים קראתי על עוד ועוד מקרי זוועה. ביום השני, בזמן שלוסי הייתה בעבודה נתקלתי במשהו אחד ששבר אותי וגם ככה בקושי הצלחתי לעשות משהו עם הזמזום הזה כל הזמן בראש. זאת הייתה תמונה של דורותי, הסבתא בת השמונים ותשע. היא שכבה על הרצפה. שאריות של עוגה ובלונים היו זרוקים לידה ומעדר גדול היה תקוע לה בראש. היה כתוב שם שהיא נשכה למוות שניים מהנכדים שלה לפני שהבן שלה הגיע והוריד לה מעדר בראש. הרגשתי חולשה כללית משתלטת עלי בו בזמן שהזמזום התגבר, נסיתי לחפש את הטלפון. אני חייב לדבר עם לוסי, חשבתי לעצמי. אבל הזמזום היה חזק מידי, חזק מכל דבר שהרגשתי לפני כן. בנוסף התחלתי להרגיש תחושה מוזרה שלא הרגשתי מאז שחזרתי - רעב. 

הדלקתי את הטלויזיה ונסיתי להתרכז במהדורת החדשות אבל הזמזום  הציף אותי והרעב רק גבר, צרחתי ולאט לאט הרגשתי שאני מתחיל לאבד את ההכרה. הדבר האחרון ששמעתי היה את קולו חמור הסבר של שדרן הטלויזיה ״מהומות החלו לפרוץ בערים ברחבי המדינה, הציבור מתבקש לשמור על עירנות״

התעוררתי. עדיין עם רעש הזמזום בראש שלי, חלש יותר אבל שם. לפחות הרעב נעלם, אחרי רגע הבנתי למה כשהבנתי כשכל הפה שלי היה רטוב מטעם של דם. קמתי מהשטיח. קומת הכניסה של הבית הייתה נראה כמו אחרי סערה. רהיטים שבורים ודברים מפוזרים בכל מקום, רוב החלונות היו מנופצים וכשניסיתי להדליק את האור גליתי שהחשמל נפל. מזל שחושך כבר לא הפריע לי יותר. הייתי מבולבל. מה קרה בזמן שאיבדתי את ההכרה חשבתי. איפה לוסי?  ואז זה הכה בי. ״המהומות״ אמרתי בקול רם. 

גל של בהלה שטף אותי. עליתי, סרקתי את הבית וצעקתי את השם שלה, הגרון שלי היה כל כך יבש והקול שלי נשמע כמו חריקה. כלום. החדרים בקומה השנייה היו במצב יותר טוב , קצת בגדים על הרצפה וכמה ארונות פתוחים. נראה כאילו ננטשו בחיפזון. ירדתי בחזרה לקומת הכניסה. הזמזום בראש התחיל להציק לי שוב. ואז שמעתי דיבורים.

״לוס מותק, אנחנו חייבים לעוף מפה.״

הקול היה מוכר לי, זה היה ביל.

״אני חייבת לבדוק ביל, אני חייבת״ 

לוסי. הקול שלה. זאת הייתה היא. אני חייב להגיע אליה. הזמזום התחזק שוב והציף אותי. הראייה שלי התחילה להיות שוב מטושטשת. לא היה לי מושג כמה זמן הייתי ככה. ככל הנראה כמה דקות כשחזרתי לעצמי עדיין עמדתי בסלון. 

ראיתי את לוסי עומדת מולי ובוכה ״אני מצטערת, בלייק״ היא אמרה ובכתה ״אני אוהבת אותך, אני מצטערתתתתתת….״

ניסיתי לענות, רציתי לצעוק שאני אוהב אותה ושהכל יהיה בסדר. אבל כל מה שיצא הייתה מעין חריקה עמומה. התקדמתי לכיוון שלה, משיט את הידיים שלי קדימה בשביל לחבק אותה.

לוסי צרחה ואז שמעתי רעש של ׳קליק׳. באותה שנייה נראה לי שהכל עומד במקום. תחושה של צלילות ושלווה הציפה אותי. לוסי, ביל, הסיפורים של אדגר, אביגייל הקטנה וקרול מרפי. ד״ר מיר ואריזות כחולות בצבע אפור, מארק אברוואי וכוכבי התרסקות. אירועי החודשים האחרונים רצו לי בראש בצורה מושלמת עד שהגעתי לרגע הזה. 

רעש הרובה של ביל היה חזק בצורה שלא תאמן, הצלחתי לשמוע אותו שנייה לפני שהכדור עבר לי דרך הראש והעולם החשיך שוב. בפעם האחרונה.




31 פירגונים מדור כלב, מורז ברנדיס, קטנה (מרב בן-שושן), שני גולד, איילת, ברנש #184 ומפרגן אנונימי ראשון
הדף נקרא 72 פעם
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש
רוצה להגיב? התחבר

א. ביקובסקי, אתה מלך
דור כלב כתב לפני 4 חודשים