ברית שבורה

אסא וולפסון
רביעי 4 לדצמבר, 2019 · דקת קריאה

שוב אנחנו מפליגים בכדור האבות. שוב בין אלמוגי תפלצת. אני מחזיק בידייך ואת מתבוננת בי בשקט, אביך הזקן, ברחמים או בבוז או באהבה, אינני יודע לפענח. מבטך חתום כפניהם של פסלי הקדמונים השבורים בקרקעית. 

חייב הייתי. אמך, ירחמו המעמקים על נשמתה, וודאי הייתה אומרת שלא. שעשיתי זאת מאותה הסיבה שבגללה קדמו לה 5 אחרות. שאני מכור למסע. אבל אני אומר לך שאררט חייבת הייתה לטבוע. שלא נותר בה עוד צדיק לרפואה. שעמדה להטביע את עצמה ממילא ולקחתנו איתה. כך לפחות נותרנו שארית פליטה.

את יודעת, הסיפורים אומרים שהקדמונים חיו בעולם אחר. שלא היו הלווייתן, ולא גלי השחקים, שהייתה אדמה שניתן לעמוד עליה ולנשום ללא מסיכה או צינור, ולא היה צורך לשאוב את האוויר ממגדלי-עד שראשם בשמיים. והם שבנו את הכדורים כשהמים הגדולים סגרו ובהמות הים החלו לגדול. זוהי באמת מכונה מופלאה. ובית ראוי. גם אם הוא כבר שרוט ומיטלטל כמדוזה לאן שהזרמים נושאים. 

אני אינני מאמין. לא לסיפורים ולא לבעלך ועיניו הערמומיות... אבל לא, אל תקשיבי. העתיד הוא שלכם. שחררו מצוף. שאבו את האוויר. הפליגו! הפליגו! החיים עוד חיים, ואנחנו כאן. וטוב עדיין להיות. וזה כל שיש לומר.



נכתב על ידי
אסא וולפסון
רוצה להגיב? התחבר

אוי איזה כיף לקרוא ♥️⁩
דור כלב כתב לפני 6 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש