ידיעה

איילת
רביעי 4 לדצמבר, 2019 · דקת קריאה

היא לא שכחה אותי. היא גם לא ניסתה. איך אומרים? זה לא היה בלקסיקון שלה. מה שקרה בפועל היה שהדמיון שלה עבד שעות נוספות. היא הקפידה לבשל כמעט בכל שישי את הקציצות שאני הכי אוהב, רק כדי שאומר לה שהן מעולות. המילים המדויקות היו "חבל על הזמן". היא המשיכה להכין את החמין המפורסם שלה גם כשהגיע כבר הקיץ, רק בגלל שכל כך אהבתי אותו. באחד האירועים המשפחתיים, כשנולד נכד לאחי הקטן, היא התיישבה בשולחן ליד עומרי ובמהלך האירוע חשה טפיחות על הגב. היה לה ברור שזה אני. היא לא הסתובבה אפילו לאחור כדי לבדוק. כי בכל זאת היה אחוז קטן בודד של ספק, שאולי זה עומרי שטופח לה על הגב. הילדה החכמה שלי לא הסתובבה כדי לראות. היא פשוט האמינה לי. כמו תמיד. אם הייתי יודע כמה כאב אגרום לה ולהם במותי, הייתי פועל אחרת. אבל איך יכולתי לדעת? 



נכתב על ידי
איילת
אישה, אמא, מנסה להיות בת אדם. כמו כולם
שלושה פירגונים מס-ז
הדף נקרא 23 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש