כך הרגתי את אריק שרון, או שעתה היפה של הדמוקרטיה הישראלית

דודו פלמה
4 דקות קריאה | ראשון 8 לדצמבר, 2019

הקדמה: 

הסיפור שאני מספר אירע בצמוד לימי ההתנתקות העליזים בקיץ 2005. ממשלת ישראל החליטה לפנות את תושבי ההתנחלויות מרצועת עזה ולסגת לגבולות המדויקים של הקו הירוק באזור זה.                                             הגרסה הרשמית מתעקשת לטעון שאריק שרון עבר ב-4 בינואר 2006 אירוע מוחי שני והפך לצמח, ורק כעבור שמונה שנים הוא נפטר ונטמן בהלוויה ממלכתית בגבעת הכלניות שבחוות השקמים. אל תאמינו למספרי הגרסאות הרשמיות, הדברים קרו בדיוק כמו שאני מתאר אותם ולא אחרת.

א.

לפני כמה ימים הגיע אל ביתי מכתב. על המעטפה החומה צוין שם השולח באותיות שחורות וגדולות: "איתמר בן דביר".

בחרדה פתחתי את המעטפה החומה, ומשזו לא התפוצצה, משכתי מתוכה בידיים רועדות  גיליון נייר לבן שבראשו התנוסס אגרוף בתוך מגן דוד, שחור על גבי צהוב. 

יצאתי החוצה אל אור השמש, הדבר הנכון ביותר לעשותו כדי לקרוא דברי תועבה. איתמר ברך אותי לשלום והמשיך לדרדר את דבריו במכתב: "הכרזת תנועת 'כך' כארגון טרור, לידתה בחטא, כאשר ברור לכל בר- אוריין כי אנשי 'כך' לא פועלים בדרכים של טרור ואיש מראשי התנועה מעולם לא הורשע במעשה טרוריסטי". 

וואללה, אמרתי לעצמי ונשאתי את עיני מן התועבה אל השמש, אכן נכון הדבר, איש מאנשי "כך" טרם הורשע במעשה טרור. 

תימהון יהודי גדול החל מתגנב אל ליבי. הנמכתי עיני וחזרתי לקרוא- "לכל ידוע כי תנועת 'כך' הוצאה אל מחוץ לחוק רק בשל שקולים פוליטיים, דווקא היום בשעה שהחברה הישראלית מפולגת, יש לאפשר חופש ביטוי מתוך הבנה שחופש הביטוי מאפשר הוצאת קיטור. אם סותמים פיות, הידיים מתחילות לעבוד!" חתם בן דביר את מכתבו בתקיפות. 

תיראה איך בזמן האחרון כולם הופכים להיות לדמוקרטים- סחתי לעצמי- אין ספק שזוהי שעתה היפה ביותר של הדמוקרטיה הישראלית.

בלילה לפני שהלכתי לישון כבר הרגשתי לא כל כך טוב. את המכתב הנחתי על מדף ליד המיטה ונרדמתי מיד. בסיוטי הלילה שלי הייתי עם איתמר, מצייר כתובות נאצה ומנפץ חלונות של ערבים בחברון. 

ב.

בבוקר התעוררתי מקולה של מעין שצרחה בבהלה- "דודו, מה קרה לך!".  "אוי לא", קראתי בייאוש קפקאי גדול, "רק לא רמש".                                "איזה רמש בראש שלך", ענתה לי מעין, "הפכת למתנחל". 

בחרדה גדולה רצתי לראי וראיתי שאכן פני כוסו בזקן גדול, כהה וגברי. לראשי חבשתי כיפה גדולה וסרוגה, מתחת לחולצה המשובצת שלבשתי הציצו בחדווה רבה ציציות, ולרגלי נעלתי זוג סנדלים מאובקות מאבק גבעות ארצנו האהובה. 

"מה קורה לי?" שאלתי את מעין, ובלי משים התחלתי לפזם שירים של נעמי שמר. 

"לך מהר לרופא" הציעה לי רעייתי ואני שמתי פעמי אל המרפאה. 

-"מי אתה?" שאל דוקטור קמינר כשנכנסתי ללשכתו. 

-"זה... אני... מה עד כדי כך השתניתי?". 

-"מה קרה לך?", שאל דוקטור קמינר בתימהון "חזרת בתשובה?"

סיפרתי לד"ר קמינר על המכתב שקבלתי מבן דביר ופניו האירו בהבנה גדולה, "למה לא אמרת  מיד חמור שכמוך, הדבר קורה עכשיו להרבה אנשים". 

"אבל מה יש לי ד"ר?" קראתי בבהלה "בבקשה, תגיד לי את האמת בפנים" 

"אתה סובל מוירוס חרד"לי", ענה לי במאור פנים. 

"מה זה וירוס חרדל'י? לעזאזל אף פעם לא שמעתי על זה".

"זהו וירוס חרדי- דתי- לאומי", הסביר לי בסבלנות רבה דוקטור קמינר. "הוא תקף הרבה ישראלים בזמן האחרון. מה שמעניין הוא שעד עכשיו הוא תקף רק יהודים דתיים לאומיים. מיד עם תחילת המחלה מופיע הסימפטום הראשון- תמיכת הנדבק בשחרורו של הרוצח יגאל עמיר. אתה כנראה מוטציה חילונית ראשונה שהווירוס תקף. אני חייב לתעד את זה" אמר דוקטור קמינר כשהוא מוטרד קלות. 

"יש לזה תרופה?" שאלתי בגרון יבש מפחד. "כן", השיב דוקטור קמינר בחביבות כשהוא רושם על גבי פתק את שם התרופה והוסיף- "בנוסף לתרופה אני ממליץ לקרוא שני פרקים מ'כוכב הגאולה' של פרנץ רוזנצווייג, ושלושה מ'איש האמונה הבודד' של הרב סולובייצ'יק". 

ג.

הלכתי מיואש לביתי ועשיתי מה שדוקטור קמינר הטוב ציווה עלי לעשות. אך מאום לא עזר. מאותו רגע ההתדרדרות רק הלכה והחריפה. אחר הצהריים החלו רגלי נושאות אותי מעצמן לירושלים העיר שחוברה לה יחדיו. 

רצתי כאחוז אמוק כשאני מגמא בסנדלי החזקות והטובות הרים וגבעות ואני שר, לעצמי כנראה, "על כל אלה, על כל אלה שמור נא לי אלי הטוב... ".

בפניה לירושלים מכביש הבקעה איתמר כבר חיכה לי. "מה לקח לך כל-כך הרבה זמן", שאל בזעף, "יש עוד כל-כך הרבה מה לעשות למען ארץ ישראל, ואתה ישן?" בלי לומר מילה עליתי על הרכב ונדחקתי במושב האחורי בין כל האמל"ח. "בשביל מה זה?", שאלתי את איתמר בתמימות. "עוד חזון למועד" ענה כשהוא ממשיך להביט בארץ ישראל בעיניים אמיצות וטובות. באותו רגע הרגשתי שאהבה גדולה מתגנבת אל לבי, לאיתמר ולכל מה שהוא מייצג, באותו רגע הרגשתי שאני מוכן לעשות למענו הכול- אפילו למות. 

על הנגב ירד ליל הסתיו כאשר הרכב התגלגל חרש חרש לגדר האחורית של "חוות- השקמים". "בוא" אמר בשקט ובנחישות איתמר, "בוא ונציל את עם ישראל מעצמו". חתכנו את הגדר במגזרי- תיל והתגנבנו אל החווה כשאנו עוברים במהירות בין השיחים שחצצו בינינו לבין בית החווה הגדול, כשאנו נחושים וחדים כסכין. אריק וגלעד ישבו במרפסת הצופה אל מרחבי הנגב ושוחחו ביניהם חרש. לא רחוק מהם עמד עומרי וצלה סטייקים עסיסיים על כירה גדולה. ניחוח הבשר נישא בכל החווה. 

איתמר דרך את ה- אם 16 בעוז וכשהוא מסנן את המילים מבין שפתיו אמר- "קבל מה שמגיע לך עוכר ישראל. אם סותמים פיות הידיים מתחילות לעבוד". הוא ירה צרור באריק וגלעד וצעק אלי בעצבים- "תהרוג כבר את עומרי", אז יריתי בו אלא מה ורצתי משם.

רצנו קלים כרוח והנוף חלף על פנינו במהירות. הלכנו והתקרבנו לירושלים, כאשר איתמר קרא אלי בקול חד, "תיראה!", נשאתי עיני אל ההרים וראיתי את המסגדים על הר הבית ממריאים לשמים בתימרות של אש ועשן. 

איתמר צחק באושר ואמר- "הדרך אל הבית השלישי נפתחה. עכשיו נעשה פה דמוקרטיה!"



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש
רוצה להגיב? התחבר