ויתור

יובל ששון
שלישי 10 לדצמבר, 2019 · דקת קריאה

הכי קל זה לוותר. לא לקום מהמיטה. לא לזוז. למצוא את התנוחה המדויקת שבה שום דבר לא כואב, בה אפשר לשחרר לרגע את מתח הגוף, בה עדר פילים דוהר לא יגרום לך לשנות את מנח הגוף, ולהמתין. זה לוקח כמה דקות ההמתנה. במקרה הטוב זה יכול להגיע אפילו לעשרים, במקרה הגרוע דקה שתיים. בדרך כלל שש דקות וצריך להתחיל הכל מהתחלה. אחרי שש דקות כשהכל מתחיל לכאוב מחדש, המחשבה שעוברת בראש היא מה מידת התנועה הנדרשת להפסקת הכאב. לפעמים צריך לקום מהמיטה ולעשות סיבוב, בחדר, לחדר אחר, לצאת רגע מהבית, אולי אפילו ללכת לעבודה, ולפעמים זה שמינית סיבוב במיטה, שלא ייווצרו פצעי לחץ. 

ביום שלישי לא וויתר. קם, זז, מצא תנוחה חדשה, הלך לעבודה ועבר אפילו במכולת של אלי לקנות חלב לקפה. תנועה רבה לכל הדעות. זה לא עזר. למרות התנועה הכאב לא חדל, לא פסק, לא הניח. החזיק את מתח הגוף כל היום, מרח את המשחות, לקח את הכדורים, תרגל מדיטציה והזמין את המרפאה בעיסוק שתבוא לעזור לו. בסופו של דבר נכנע. שכב פרקדן על הרצפה וחיכה. איבד את הכאב, ולא ידע מה לעשות כשלא הרגיש בו יותר.



נכתב על ידי
יובל ששון
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש