הקיץ שאחרי אסון המסוקים

דור כלב
שבת 20 לאפריל | 6 דקות קריאה

״בת כמה אני נראית לך?״

עשיתי את עצמי חושב. כשבגרתי הורדתי תמיד בין חמש לשבע שנים מכל ניחוש שהיה לי. הן היו מופתעות, מסמיקות, צוחקות והרבה יותר נכונות להקשיב לשאר השטויות שהיו לי להגיד להן אבל השיחה הזו התרחשה על חופה של הכנרת קצת לפני יום הולדת חמש-עשרה, בקיץ שאחרי אסון המסוקים. שטוף זימה וחרדה חיפשתי מספר בין 16 ל 19 שיהיה נכון.

״את נראית לי בת 16 אולי...״

היא גיחחה ״לא... מצחיקול, אני... בת 24״

לא הספקתי לעכל את הבדל הגילאים והיא ״בן כמה אתה?״

ושוב השאלה הזו והפעם מופנית כלפי - בן כמה אני? בן כמה אני? מה להגיד לה? את האמת? שאני בן 14? שהיא גדולה ממני בעשור שלם? בעוד שבע שנים בלבד זו תהיה נקודת הפתיחה היתרונית שלי אבל עכשיו אין לי שום קלפים בשרוול. אין לי בכלל שרוול.

״בן כמה אני נראה לך?״ שאלתי, חייכתי ובפנים מתתי מבושה על החיוך השרמנטי המזויף שניסיתי לכפות על הפרצוף שלי. הרווחתי עוד שנייה, תליתי את החיוך והתכוננתי למוות. תכף אגיד לה את גילי וזה יגמר.

״תסלח לי! תסלח לי! יודע מתי סוגרים פה את החניון? כוסומו המדינה פה הכל צריך לשלם!״

מעולם לא שמחתי כל-כך לשמוע ״כוסומו״. גבר מזרחי מקריח, בגופיית סבא פתוחה ושרשרת, גבר אמיתי של שנות התשעים בטרנזיט מטונפת מעשן סיגריה מצא בי קולגה. הוא בא והעניק לי את הסמכות לענות לו על הסדרי החניה בחוף. אני שברכבת מתל-אביב לחיפה לפני שבועיים ישבתי ולמדתי במשך שעתיים להנאתי האישית את שפת התכנות אסמבלי מדפים שהדפסתי במדפסת סיכות, אני שבכיתי לאמא שלי לפני חודשיים שבית-הספר התיכון שהתקבלתי אליו מלא בורים ועמי-ארצות, במילים האלו ממש. אני, משקפופר חנון ממישור היורמים האינסופי זכיתי בזאת במלאך גואל.

״הלו! מותר או לא לחנות פה עכשיו?״

״אהה, כן כן - תחנה. זה בסדר.״ אמרתי כאילו שאני יודע.

״כוסומווו ערס״ קילל שוב ונסע משם כאילו בכלל לא עניין אותו לחנות.

״איזה באסה זה עם החניה. גם אותך שיגעו בכניסה?״

״כן...״ אמרתי. שיגעו אותי באוטובוס שלקח אותי לפה. נפל לי הארנק והייתי צריך לתפוס טרמפים חזרה לטבריה כדי ללכת למחלקת אבידות ומציאות להביא אותו. זה בזבז לי חצי יום מחופשה של יומיים בחוף הזה. שני החברים שבאתי איתם העדיפו להישאר בחוף ורק עכשיו חזרתי עם האוטובוס מטבריה.

״אני בדרך לאוטו לקחת את הלונג לחוף, תבוא איתי?״

״כן, בטח...״ אמרתי והתחלנו ללכת. הלב שלי דפק נורא. חשתי על סף עילפון.

״אז אמרת לי שאתה עם חברים פה... ?״

״כן, כן, אם אפשר לקרוא לזה חברים...״

היא צוחקת ואני מרגיש שאני באמת הולך למות תיכף, התקף לב בגילי אמנם לא דבר נפוץ אבל זה בהחלט הולך לקרות. לאן הדבר הזה יוביל? היא יפה ועדינה ויש לה עוצמה כזו ואני מרגיש מאוהב אבל זה משוגע, תשע שנים הבדל!

״הנה החיפושית שלי. רוצה להיכנס? אני רוצה לקרב אותו לאוהל״

וואוו, אני ממש מתלהב - זאת חיפושית אדומה דהויה, איזה רכב מדליק אני חושב לעצמי. היא נכנסת למושב הנהג ואני למושב לידה, החיפושית רותחת מהחום של אוגוסט ומסריחה מסיגריות ואבק. ערבוביה של קלסרי לימודים עם סמלים של אוניברסיטת תל-אביב ודו״חות חניה ובגדים במושב האחורי והכל בבלאגן.

היא מכניסה את המפתח לסוויץ׳ ומשחקת עם ההגה ״טוב, נראה לי שאנחנו תקועים פה.״ אני חושב על זה שזה מוזר שהיא לא סובבה את המפתח. היא פותחת את החלון ומשב רוח מהביל אבל נחוץ נכנס פנימה והיא מסתובבת אלי ומחייכת. אני צוחק במבוכה והיא רוכנת לעברי ומורידה לי את המשקפיים. היא נוגעת לי בשפתיים ואז מנשקת אותם. זאת הנשיקה הראשונה שלי בחיים.

אני רועד נורא ומנסה להשתלט על הרעד הזה ויחד עם זאת לנשק אותה בחזרה. אני בעיניים עצומות ולא בטוח מה לעשות עכשיו, מה נהוג? אני מרגיש את היד שלה מלטפת את היד שלי ולאט לאט היא מנחה אותה אל משהו רך ונעים, הבד המחוספס של החולצה שלה. אני מסתכל ורואה את החולצה שלה פתוחה מעט והיא מניחה את היד שלי על החזה הקטן שלה. אלוהים, מה עושים עכשיו?


היא פותחת את העיניים שלה ואנחנו מסתכלים זה על זה מקרוב מאד. היא צוחקת ומתנתקת מהנשיקה. ״אתה חמוד.״ אומרת ושוב רוכנת לעברי. חיית טרף.

״אני, אני - אני בן 14״ אני שומע את הפה שלי אומר ולא מאמין. כמה טמטום בתוך בנאדם אחד. למה אני חי, למה לא למות עכשיו. למה אמרתי את זה?

״אתה מה?״ היא שואלת.

אני שותק.

״אתה בן 14?״ היא חוזרת ואז מתפוצצת מצחוק ונסוגה.

״חבל, אתה חמוד... אבל זה לא יקרה...״ היא מכפתרת את החולצה.

אני לא מאמין שהרסתי לעצמי את כל הטוב הזה.

״אבל יש לי נסיון...״ איזה משפט מטומטם יצא לי מהפה עכשיו. כמה חסר ניסיון אני מאפס ועד המשפט ״אבל יש לי נסיון״? ובכן...

״אני בטוחה שאתה מאוד מנוסה, חמוד אבל זה לא יקרה.״

״אהמממ חבל, טוב״

״לך לחוף, יש שם הרבה בנות חמודות. אני בטוחה שתמצא מישהי בגילך. וואוו, אני לא מאמינה שנגעת לי בציצי״ פתאום משתחרר לה צחוק גבוהה וצווחני ״אני יכולה להיות אמא שלך! איזה שיגוע הולך פה! צא צא לי מהאוטו דחוף. זה לא קרה. צא צא מפה מהר. אני מצטערת, אתה חמוד והכל אבל צא צא.״

אני פותח את הדלת ויוצא והיא מתניעה ונעלמת. אני מבולבל, היא לא אמרה שהאוטו לא מניע? אני עומד שם ופתאום מרגיש שירד ממני עול גדול. אמנם באסה שפידחתי את זה אבל סופסוף הלחץ ירד. וואוו, איזה סיפור יש לי לספר לשני הליצנים האלו שלא ליוו אותי לאגד טבריה. אני מסתכל על החוף, על הרוחצים - על המשפחות והצעירים, על השמש, על טבריה מהצד השני של הכנרת. אני שומע את הטראנסים הנוראיים של הערסים הרוסים שבאו לחוף אבל פתאום כיף לי לשמוע את המוסיקה הזו, פתאום הכל שמח ובריא ומוכר. חזרתי למציאות ועכשיו אני מרגיש בבית, אפילו בעל-הבית. התנשקתי עם בחורה שגדולה ממני בעשור. נגעתי לה בציצי! השמש יוקדת ואני גבר, אני באמת גבר סופסוף. אני מרגיש טוב מאד. אני מוריד את המשקפיים ומנקה אותם בחולצה. אולי לא אספר להם על כל מה שקרה. אולי זה קטע של שקט כזה בוגר וגברי בין לבין עצמי. יש דברים שג׳נטלמן לא רץ ומספר! אני מרגיש קצת ג׳ורג׳ קלוני. כן, אני עשוי מאותו החומר. כך אני חושב.

אוי רגע... אני בודק בכיסים. אני לא מאמין ששוב איבדתי את הארנק. אני עושה את כל הדרך חזרה מהחנייה לכניסה לחוף כשהפרצוף שלי תקוע ברצפה ומנסה לשחזר בראש מה קרה שם אבל יוק - אני לא מוצא את הארנק. אני זוכר שהראתי אותו בכניסה. אולי היא בכלל הייתה כייסית מתוחכמת? אולי כל זה היה פסדה כדי לכייס אותי? אני כזה מטומטם! אני שוב שונא את עצמי.

אני מרים את הראש וחושב שאני רואה את החיפושית שלה חונה בין כמה מכוניות אחרות. אני ניגש לשם לאט, לא בטוח מה אגיד אם אפגוש אותה עד שאני רואה שאכן זו החיפושית שלה אבל היא לא שם או בסביבה. מה עכשיו? לחכות לה? לחפש אותה בחוף? אז אני מנסה את מזלי ומגלה שהיא פתוחה, נכנס למושב שישבתי בו לפני רגע ומחפש את הארנק. מהר מאד אני מוצא אותו מתחת לכסא. ברור... בטח נפל לי כמו באוטובוס ואני כבר חשבתי שיש לי עסק עם גנבת מקצועית... אם כבר מקצועיות אז אני שלומפר מקצועי.

אבל רגע לפני שאני יוצא, הסקרנות משתלטת עלי. אני פותח את תא הכפפות ומוצא שם כל מני מעטפות וכולם ממוענים לדוקטור מאיה משהו... אני כבר לא זוכר, אולי בן-חור. ואז אני מוצא את רשיון הנהיגה שלה. שחור על גבי לבן, שנת לידה - 1967.

כוסומו! שיחקתי אותה! 



11 פירגונים
הדף נקרא 18 פעם
הרעיון הוא שדור כלב יקבל מכם איקס שקלים כל חודש בחודשו ובתמורה תקבלו תכנים יחודיים ופינוקים או סתם תרגישו אפנדי. זה פיצ׳ר שנמצא בפיתוח במעבדות הדף ואנחנו כאן רק בוחנים את ההתכנות שלו אז כסף תכלס לא יזרום עדיין אבל נקבל אינדיקציה . מעניין!

תגובות:


עוד דפים:

כל הזכויות שמורות למחבר כפרה עליו © 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת