חדר המדרגות

היא הצטנפה בחדר המדרגות עם השמיכה שנתן לה הדייר מקומה שלישית. "אין לך איפה לישון?" הוא שאל בקול מרחם כשפתח לה את הדלת .  כל השאר השאירו את הדלתות סגורות היא ידעה שזה לא מספיק, יהיה לילה קר. היא רצתה לבקש שיכניסו אותה אבל היא ידעה שצבע עורה מסגיר אותה והם מבינים שהיא ערביה. הם לא יסתכנו. גם ליהודיה לא בטוח שהיו נותנים להיכנס אז לה בטח שלא.  מי רוצה אדם זר מהרחוב אצלו בבית? 

טוב  לפחות הם לא דרשו שתתפנה. היא שמעה אותם מתלחששים מעליה –  "התקשרנו לעיריה הם אמרו שהם לא יכולים לעשות שום דבר עכשיו"

"מה זאת אומרת הם לא מטפלים בזה?" "הם מכירים אותה , קוראים לה ג'מילה היא לא רוצה להכנס למקלטים שלהם. הציעו לה כמה פעמים"

"אז מה היא תשאר פה? היא תקפא" "יש למישהו עוד שמיכה לתת לה?" "עזבו", אמרה אחת "שלא יהיה לה יותר מדי נוח אחרת לא תעזוב אותנו " . מישהו היסה אותה "לא יפה, ורד, את יודעת איזה קור הלילה?" בכל זאת למרות הנזיפה אף אחד לא ראה לנכון להביא לה עוד שמיכה. זה מה יש. 

היא  חשבה שההיא שלא רצתה שיהיה לה נוח תזמין משטרה. אבל לא. מחר תעבור לבניין אחר. 

פעם אחת היא ניסתה לישון במקלט. היה שם ריח נוראי ומישהו ניסה להכנס למיטה שלה בלילה. היא לא יודעת אם הוא רצה לתקוף אותה או שסתם התבלבל מתוך שכרות אולי התחשק לו לישון במיטה עם מישהו אחר אבל היא פתחה בצרחות והמשגיח הגיע וסילק אותו ממנה. 

היא לא אהבה את זה, להעזר בחסדים של הרשויות, הם דרשו ממנה לעשות בדיקות סמים כי אם היא מכורה אז לא כל המסגרות יקבלו אותה.  היא היתה בטוחה שהם רושמים אותה ומספרים אחרי זה למעסיקים אם היא תמצא פעם עבודה. היא לא רצתה שמישהו ידע שהיתה במקלט כזה.

חוץ מזה היא פחדה שיוסף ימצא אותה שם. כבר הרבה זמן היא בורחת ממנו עזבה את העבודה ואת הבית כדי להימלט ממנו והוא עלול לחפש.  לפני שנתיים השכנה שלהם ראתה אותה ברחוב ג'מילה נבהלה היא פחדה שתספר לו. "ג'מילה – " קראה לה לטיפה " מה קורה איתך? מה שלומך? אני יכולה לעזור לך?" "את מבלבלת אותי עם מישהי אחרת" ג'מילה אמרה.

"מה קורה לך? מה את דואגת? אני לא אספר לאף אחד. " היא הלכה וקנתה לה פלאפל. יוסף כבר לא בכפר סיפרה לה . עזב  כבר לפני עשר שנים למשפחה שלו בגליל . הוא אפילו לא בא לפגוש את סמיה . את יודעת שיש לך נכד חדש?" היא בלעה את רוקה עם עלבונה .  כאב לה שהיא לא יודעת מה קורה עם הבת שלה היא ניסתה בהתחלה להתקשר מדי פעם אל הבת שלה אבל עם הזמן בקשיי ההישרדות ובמיוחד אחרי שפוטרה מהעבודה בנקיון המשרדים השיחות נדחו יותר ויותר. על ההריון היא הספיקה לשמוע אבל לא זכרה לחשב את השבועות עד לתאריך הלידה.  בגלל החרא הזה היא לא יודעת אפילו מה קורה עם הבת שלה. "מה שלום סמיה? הכל טוב אצלה?"

"עכשיו טוב אני חושבת היא חיכתה לבן הקטן הזה כל כך הרבה." בעלה כל הזמן נדנד לה שינסו לעשות עוד ילד, הבנות לא הספיקו לו. 

את רוצה שאעזור לך להגיע  לבת שלך או אמסור לה משהו?" אם היא תלך לבת שלה החתן שלה יספר ליוסף. הוא בעדו, חושב שהיא הפושעת.  יוסף החליט שהיא היתה עם המנהל בבית הספר. מישהי החליטה לרכל עליה. מישהי שקינאה במעמדה שם. היא לא הבינה איך יכלה להפיל עליה דבר כזה. היא אמורה לדעת מה יכולה להיות השפעה של זה. 

"תגידי לה שאני מוסרת... רק מזל טוב " היא אכלה את הפלאפל שלה במהירות. היא היתה מעדיפה לא לאכול ליד לטיפה אבל הרעב הכניע אותה.

"את מפחדת ממנו? " ג'מילה לא ענתה. "טוב אל תדאגי אני לא אספר לאף אחד. יש לך איפה לישון?" 

ג'מילה הנהנה. באותם ימים מישהו נתן לה לישון במכונית ותמורת זה היא ליטפה אותו מדי פעם. 

השכנה רשמה לה את הטלפון שלה דחפה לה שטר של חמישים  והלכה. אחרי זה ג'מילה השתדלה לא להגיע לאיזור הזה ליד השוק.

כולם כבר נכנסו לדירות שלהם. קולות טלוויזיה בקעו מהן. הקור התגבר היא ניסתה למצוא מקום פנימי יותר אולי שם יהיה יותר חם אבל זה היה מפריע למי שרוצה לעבור בחדר המדרגות.  לפחות אם לא תהיה בקומת הקרקע אולי פחות תרגיש קור מבחוץ. היא ניסתה לכסות כל כולה כמה שיותר, הגוף שלה התקרר מהמדרגות עצמן. 

אולי בכל זאת היא צריכה לנסות מקלט שוב. הם לא יתנו לו להתקרב אליה בטח. אבל מרגע שתצא משם היא עלולה להיות בסכנה. כשעזבה את הבית הבת שלה ניסתה לשכנע אותה לפנות ליחידה למניעת אלימות במשפחה אבל היא לא היתה מוכנה לסמוך על כך שיוכלו לעזור לה.  היו כבר נשים שהתלוננו, הורחקו והגבר הצליח למצוא ולהרוג אותן.  

מה יהיה הסוף לזה? כמה היא תתגלגל ברחובות? דלת  הכניסה נפתחת. אולי בכל זאת הגיעו מהעיריה. אישה צעירה  לבושה בשמלה שחורה עם נקודות נכנסת. השיער שלה אסוף , קוקו על הראש . היא מביטה בה , ואז עולה למעלה לקומה השלישית. היא החברה של האיש שנתן לה את השמיכה? אולי אשתו? היא נראית טוב , הם ילדים טובים כאלה. עובדים במקום מסודר, היא מגיעה קצת מאוחר אולי היתה ישיבה אצלם. גם אצלם אז כשהיתה יועצת בבית הספר ישיבות היו יכולות להימשך הרבה זמן , ועדות פדגוגיות, מיפויים של כיתות , יוסף שנא את זה אמר שהיא צריכה להפסיק לעבוד, אבל היא לא הסכימה.  לא רצתה להיות עקרת בית . אפילו שגם בבית היתה לה הרבה עבודה.

קולות עולים מן הדירה שם. אולי הוא כועס שהיא באה מאוחר. קר לה. אולי כדאי לנסות לבקש עוד שמיכה? אבל אם היא תטריד אותם הם עלולים לקרוא למשטרה. ואז מה? יעצרו אותה? הלוואי. אולי יהיה שם יותר חם. 

מה היא משלה את עצמה. יעיפו אותה לכל הרוחות או שיכניסו אותה למעצר עם זונות, או דילריות או לא טיפוסים שכדאי לה להסתובב לידה אבל מצד שני לקפוא פה זה לא פתרון. 

היא עולה במדרגות. הם ממשיכים להתווכח. "זה מה שאתה עושה עם הזמן שלך יריב? אין מה לעשות בבית?"

משהו נשבר. "מה קורה איתך? למה אתה משתולל ככה?  "נועה תפסיקי לעצבן אותי אני מזהיר אותך" 

"אני מעצבנת אותך? אני באה הביתה הכל הפוך ואתה מול המחשב מאונן לך ועוד שובר כלים כשאני מעירה לך"

"את מפריעה לי ומדברת אלי כאילו אני תחת הפיקוד שלך."

"אם אתה לא לוקח פיקוד על עצמך מה אתה מצפה ממני שאני אעשה ? כל הזמן אתה עם הפורנו שלך "

"  משעמם לי.! אני אשם בזה שאת אוהבת לעשות ישיבות עבודה עם השותף?"

"אתה אשם בזה שאתה לא מתייחס אלי!" איך לא אכפת להם לצעוק ככה שכולם ישמעו.

אבל כנראה שזה מהמקומות האלה שאף אחד לא יתערב.

"אני לא מתייחס אלייך? זו את שיושבת עם הלפטופ שלך כותבת את המחקר הדפוק שלך או שאם את צריכה הפסקה את עם איזה ספר"

"אני אוהבת לקרוא וללמוד מה לעשות?" גם היא אהבה את זה, שיכלה לקרוא מאמרים לעשות דברים אחרים לא כמו כל הנשים בשכונה. לא כמו אמא שלה. 

"תעשי גם איתי דברים. פעם אהבת לעשות את זה" היא אף פעם לא אהבה לעשות את זה עם יוסף אבל הוא עשה איתה מה שהוא רוצה בלי שממש הפריע לו שהיא שוכבת שם כמו בול עץ. היו פעמים שזה ממש כאב. 

"פעם היינו אחרים, צעירים ונלהבים" ממנה יוסף אף פעם לא התלהב. תמיד היה מדבר על כך שיביא אישה שניה, אבל  כנראה לא רצו אותו. 

"כן עכשיו את מתלהבת מעכבר המעבדה שלך. " מישהו פה מקנא. אם הוא מקנא אז היא עלולה לסבול

"אתה מדבר שטויות, וסתם מעליב" 

"תשמחי שאני רק מעליב" איך אפשר לשמוח כשמשפילים אותך פעם אחרי פעם והילדים שומעים והם רגילים שאמא שלהם שותקת ולא עונה. בכיתה היא ידעה להעמיד את התלמידים שלה יפה מאוד במקום. שם הם לא היו מאמינים שככה מדברים אליה בבית . 

"מה יש לי לשמוח מזה. " היא כבר ממש ליד הדירה. אולי שמעו את הצעדים הם שותקים.

"טוב נראה לי שאני הולכת מפה" 

לאיפה היא הולכת בשעה כזו? להורים שלה ? אולי בית מלון? הלוואי שלה עצמה היה לאיפה ללכת. אולי היא היתה יכולה ללכת לאיזה בת דודה רחוקה אבל היא פחדה שיוסף יעקב אחריה. אולי היא סתם הגזימה עם הבריחה הזו, כבר עשר שנים שהוא אפילו לא באיזור. אולי כבר יש לו אישה אחרת. 

" נדמה לך שאת הולכת זונה!" הוא צורח. 

את הצליל הבא היא מכירה טוב מאוד. זה מה שהיה לפני שעזבה. היא גם מכירה את העלבון  ואת התחושה שעומדת עמוק עמוק בגרון ולא רוצה להרפות ולפעמים נלוותה לזה גם בחילה. היא היתה מנסה להתנער מזה אבל היתה בדרך כלל קופאת לא מצליחה להזיז את עצמה.  היתה מסירה אחריות מעצמה מפסיקה לדאוג. אבל מחוץ לבית גם אם היתה צריכה לזוז כדי לשרוד, להשיג מקום לשטוף את עצמה להשיג אוכל. בהתחלה היתה לה עבודה באיזה חברת נקיון.  עבדה בבנין משרדים. בפרטים היא נתנה כתובת של קרובת משפחה . בסוף המשמרת היתה שוטפת את עצמה בשירותים. 

"מה אתה חושב שזה ככה? אתה יכול פשוט להכות אותי? "

"מי זה יכול להיות?" 

"אולי זו ורד או אריק. אני אגיד להם מה שעשית " תגידי תגידי היא לא אמרה לאף אחד. לא חשבה שמישהו יסכים לעזור לה. רק לבת שלה אבל  בעלה לא רצה לעזור. כל כך התביישתי לפנות אליה והוא גירש אותי מהבית שלהם. הוא לא רוצה שידברו גם עליהם בכפר זה מה שהוא אמר. אבל היא חשבה שהו פשוט לא רצה שיוסף יפסיק לתמוך בהם. 

" נועה את לא פותחת את הדלת. שיילכו" ג'מילה דופקת שוב. חזק יותר עכשיו.

"זה לא מתאים להם לדפוק על הדלת בשעה כזו"

"ולך מתאים להרביץ לאשתך?"
תבתחי בנתי תפתחי נועה היא צועקת. לזה הם לא ציפו. מה היא עושה ? עוד רגע הם יתקשרו למשטרה ויגידו שהיא מטרידה אותם. אבל אז נועה תוכל להגיד להם. להתלונן.

דווקא האיש הזה שנתן לה שמיכה והתקשר לעיריה. היא דופקת שוב. 

"מה את רוצה ?" הוא שואל. 

"תפתחו את הדלת קר לי" בעצם עכשיו כבר פחות קר לה. ההתרגשות הדאגה לאישה הצעירה הזו מעבר לדלת , הזכרונות ממה שקרה עם יוסף. היא חייבת להפסיק אותו מלהשתולל. צריך שיפתחו לה.  

"אנחנו לא יכולים לעזור לך עכשיו. לכי מפה" 

"אני לא הולכת עד שתפתח לי" 

"נו תפתח לה כבר, מסכנה. " לא רק אני מסכנה

 " מה אני מקלט למחוסרי דיור?" 

הדלת נפתחת. זאת האשה שפתחה לה.  היא לא מחכה ופורצת פנימה . "אתה לא מתבייש להרביץ ככה לאישה שלך?" 

"מה את נכנסת לפה? מה זה עניינך בכלל ערביה מסריחה" 

"אני מצטערת שאני מריחה לא טוב , לא היה לי מקום להתקלח בזמן האחרון. אבל זה עניין שלי ועוד איך"

"מה, הפרענו לך לישון ? אני באמת מצטער" הוא אומר לה בטון לעגני. 

 "אני עזבתי בית שלי בגלל שבעלי הרביץ לי. רצה להרוג אותי. "

"נו אז מה? למה לא פנית למשטרה?" 

"פחדתי. אבל עכשיו אני לא פוחדת. לך מפה!"

"מה ? השתגעת מגרשת אותי מהבית שלי?"

"היא רצתה ללכת, לא הסכמת לה, רצית להרביץ!"

נועה מסתכלת עליה מופתעת . ממנה היא לא ציפתה להגנה. גם ג'מילה לא ציפתה מעצמה. 

"אם אתה מרביץ אתה צריך לעוף מפה לא היא!" הם עומדים שניהם כמו גלמים לא עושים שום דבר. ג'מילה לוקחת כיסא. מרימה אותו מעליו "לך מפה ! היא צועקת עליו. " הוא מתרחק ממנה. היא מניחה את הכיסא. הוא מתעכב בכניסה. "אני לא התכוונתי נועה , אני לא אעשה את זה יותר"

"אל תאמיני לו" היא עומדת לידו קרוב קרוב. שלא תחשוב שהיא תוותר לו. "לך מפה יריב"

איך זה שבשביל עצמה היא לא דאגה לצעוק ולהגיד ודווקא עכשיו בבית היהודי הזה,  איש נותן סטירה לאישה שהיא אפילו לא מכירה וכל הכעס על הנדודים ברחובות על ההאשמה הלא הוגנת, על הנכד שהיא לא יכולה לראות בגללו, על הפחד הזה יוצא והיא מסמנת לנועה בעיניה – נועה פותחת את הדלת והיא דוחפת אותו החוצה. חזק. עכשיו הן נועלות את הדירה. זה רק שתיהן לבד. 

נכתב על-ידי
תמרי
הדף נקרא 91 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי