באביב

פמוקלה
4 דקות קריאה | שישי 20 לדצמבר, 2019

האמבולנס מצרצר, הרעש קרוב מדי. לרגע לא הייתה בטוחה אבל עכשיו היא מבינה, היא בפנים. היא שוכבת על האלונקה, הפרמדיק מדבר אליה. גברתי, גברתי, הפרמדיק קורא ומביט עמוק אל תוך העיניים הירוקות שלה. היא זוכרת שהעיניים שלה ירוקות. באיזה צבע העיניים שלך, הגננת שואלת. בצבע של הים, היא עונה. הגננת מצחקקת, לא, חמודה, הים כחול. היא מתווכחת. הים ירוק, הים ירוק. העיניים שלי בצבע של הים. החולצה שלה רטובה ומסריחה, היא מבינה שהקיאה. הריח הופך בבת אחת חזק ובלתי נסבל, ריח של שרשרת ילדים מקיאים בגן. 

איך קוראים לך גברתי? הפרמדיק דוחק. שם וחיה, שם ומאכל, שם וצמח. חגית חתול, חגית חביתה, חגית חרוב. כל הכבוד חגית. איתי ארנבת, איתי אורז, איתי אלון. כל הכבוד איתי. חגית חילזון! היא לא מצליחה להתאפק. תורך כבר היה חגית, עכשיו שאר הילדים, מי עוד לא אמר? 

הנסיעה מהירה, הסירנות חזקות, האור באמבולנס בוהק. היא רוצה לשים ידיים על האוזניים, היא רוצה לעצום עיניים, אבל העיניים הירוקות פקוחות לרווחה והידיים תלויות לצידי גופה. הפרמדיק נכנס ויוצא משדה הראייה שלה, הוא מודד חום ודופק ולחץ דם, צועק מספרים באוויר. כמה זה 5 כפול 2, אבא שואל לפני השינה, 10 היא עונה בגאווה, הוא נושק למצחה. וכמה זה 23 כפול 31, היא חושבת דקה. אבא, אני לא יודעת! אני עוד קטנה. הם צוחקים. היא נרדמת. היא עוצמת עיניים. הפרמדיק מדבר אליה עכשיו בקול חד ומתוח, כמעט צועק. גברת, לפקוח עיניים, לפקוח עיניים. אמא מקריאה לה סיפור, לוחשת, לעצום עיניים, לעצום עיניים, עכשיו זמן לישון. גופה מפסיק לנוע, האמבולנס נעצר. היא פוקחת עיניים שוב. היא שוכבת כך ללא תזוזה, הפרמדיק רוכן מעליה, הוא לא מדבר. הוא עומד בשקט ועיניו מחפשות אחר קצה חוט של הכרה בתוך מבטה הרחוק. היא ערה. הוא יודע שהיא ערה, הוא יודע שהיא בחיים, אבל מעבר לזה, הוא לא יודע דבר. 

שעה לפני כן, הפרמדיק נתלש מחלום בהקיץ בתחנה. הוא במשמרת ארוכה, ארוכה מדי. השעה 7:00 בבוקר, הוא עייף, עבר עליו לילה עמוס ומלא אדרנלין. הוא כמעט מנמנם, מפנטז על האישה היפה שחייכה אליו אתמול בבוקר באגף של הירקות והפירות בסופר. הם יוצאים, הוא הולך אחריה לאוטו, היא נכנסת, הוא נכנס, היא עירומה, הראש שלו בין השדיים שלה. הקריאה מחזירה אותו מבין השדיים של האישה היפה אל התחנה ואז אל האמבולנס ואז אל חגית. הוא מביט מהחלון, פקק תנועה, הדרך לא זזה, הוא מרגיש עייף שוב. חגית שוכבת על האלונקה לידו, יש לה עיניים יפות, הוא מדמיין אותה צוחקת או רוקדת או מתקלחת. מה פתאום מתקלחת, הוא שואל את עצמו. היא מסריחה. הוא מדמיין אותה נקייה וריחנית. הוא מדמיין את השיער הארוך שלה רטוב ואסוף בזמן שהיא שוטפת כלים לפני השינה. עוד יש שאריות של ריח שמפו בתוך האמבולנס הוא חושב פתאום. 

יום קודם, זה בוקר שבת. חגית מורידה מהארון העליון במטבח קערה קטנה, מוציאה מהמקרר טחינה גולמית ומערבבת עם מים, לימון ומלח. אחר כך היא חותכת מלפפון וגזר לעיגולים, ופורסת גם עגבנייה וחצי פלפל. הלחם בטוסטר קופץ. היא אוכלת את ארוחת הבוקר ויוצאת מביתה לשדה החיטה הקרוב שבוואדי. היא הולכת שעה קלה ואז מסדרת לעצמה מקום על הקרקע, בפינה חבויה מתחת לעץ הפקאן שבשלכת. בשעות הצהריים יש שמש טובה, נדירה לעונה. חגית נשכבת על גבה, גופה מתמלא תחושת שחרור והקלה, היא אפילו נרדמת. אחר כך השמש יורדת ונעשה קריר אבל חגית לא זזה. בלילה היא כבר רועדת מקור, הרעב מתגבר, איתו הבחילה, והשלפוחית לוחצת. אחר כך היא לא זוכרת. עכשיו, היא כבר רוצה להגיד משהו או לזוז או לצעוק או לבכות, אבל במקום היא שוכבת על האלונקה, פקוחת עיניים וקפואה. הפרמדיק מתיישב על הספסל, הוא כבר לא מביט בה. היא מזיזה את ראשה, היא מביטה בו. הוא בוהה מבעד לחלון, הוא נראה לה עייף.

הוא לא זוכר מתי הוא ישן לילה רצוף לאחרונה. הוא מנסה להיזכר עכשיו, בזמן שהוא מסתכל החוצה מבעד לחלון. הוא רוצה החוצה, הוא רוצה אור יום, הוא רוצה אוויר נקי של אחרי הגשם, הוא רוצה להוציא את הראש מהחלון ולתת לרוח להכות בו ולהעיר אותו, הוא רוצה לברוח דרך החלון, מתוך האמבולנס, מלילות ארוכים מדי, מאנשים חולים מדי, מהמבט הריק שמחכה לו כשהוא חוזר סוף סוף הביתה. הוא רוצה לברוח דרך החלון ולתפוס טרמפים לשדה התעופה עם תיק גב מלא בעזרה ראשונה. הוא ייסע לספארי באפריקה לראות חיות גדולות. 

גם חגית רצתה לנסוע לאפריקה פעם. למען האמת, לא כל כך מזמן אבל נדמה לה שאלה חיים אחרים לגמרי. הם תכננו לנסוע לירח דבש. שניהם אהבו חיות מאז שהיו ילדים, ממש מהגן. חגית חתול, איתי ארנבת. אחר כך הם החליטו שהם ייסעו לתאילנד במקום, לעשות בטן גב על החוף. ההיריון היה לה קשה וטיול ג'יפים בספארי היה לא סביר. ניסע כשהוא יגדל, הוא אמר לה והיא אמרה לו בחזרה. בואי נלך לראות פרות בוואדי במקום, זה כמעט אותו הדבר, הוא צחק והכניס לתיק הגב שני מעילי גשם דקים, פק"ל קפה, מים, תפוז ושתי בננות. כשהיא התחילה לדמם מתחת לעץ הפקאן העירום, הוא פרץ בבכי והיא קפאה. 

הנייד של הפרמדיק מצלצל עכשיו. הוא לא מוצא אותו, הוא מחפש ברחבי האמבולנס. הנייד ממשיך לצלצל, מיכה שטרית שר מתוכו- נעבור את החורף ואחר כך נראה, באביב, באביב, באביב. מגרונה יוצא המהום קל, מכוון, קורא לעזרה. הפרמדיק נדרך. את שומעת אותי? הוא שואל. היא מהנהנת בקושי. את יכולה לדבר? היא מנידה בראשה. היא יכולה לדבר, יכולה ולא יכולה. יכולה להוציא קול אבל לא מילים, יכולה אולי לבכות. דמעות דמעות דמעות. 



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש
רוצה להגיב? התחבר


באביב, פמוקלה 4 דקות קריאה 20 לדצמבר 2019
לא נדע, פמוקלה 4 דקות קריאה 29 לנובמבר 2019