הבוסר

אדם האחרון
שבת 21 לדצמבר, 2019 · דקת קריאה

הוא תמיד אהב את הפירות כשהיו בוסר. את הבננות כשהן ירוקות, את האבוקדו כשהיה קשה. את התותים לבנים. את כל מה שהיו משאירים הקונים האחרים בשוק, היה לוקח, ובמעמד השקילה היה הירקן מביט בו ובסחורתו בהשתאות, אך הוא היה מתעלם וגם הירקן לא היה מדבר, וכך היה חוזר לביתו ובשקית הניילון נחים פירות בוסר.

כשהיה נוגס בתפוח הבוסר, היה חש בחמיצות ובמרירות, ואלו תקפו את לשונו כטופרי נמר. היה מעווה את פניו ובולע בקושי. הוא מאז ומעולם אהב לאכול את הבוסר. כרמית הייתה שואלת אותו בכל פעם מחדש מדוע, מדוע הוא אוהב דווקא את הבוסר, דווקא את המר, דווקא את הקשה, והוא היה עונה, לא את הקשה ולא את המר אני אוהב. אני אוהב את הקטנות, כי כשהם קטנים אני מצליח להריח את אימא שלהם. והיא תמיד הייתה נועצת בו מבט שהיה ממלא את פיו מתיקות ומסבה את פניה ממנו.

כשמימי נולדה היא הייתה תינוקת שקטה ונוחה לכל הדעות. תמיד אהב להחזיקה קרוב אליו ולהתבונן בעיניה שעוד לא התבהר בהן הצבע. 

בלילה מעונן אחד החלה לבכות, ולא פסקה אלא לאחר כמה ימים טרוטי שינה ולילות חסרי חלומות. כשהיה בשוק, כרמית הייתה עם מימי אצל הרופאה בטיפת חלב. צמחו לה השיניים, היא בישרה לו כשחזר עם הפירות הירוקים והקשים מן השוק. כשהתענג על הטעם הצעיר, מימי החלה שוב לבכות.

מאז שהיא זוכרת את עצמה, יש לה בעיות עם השיניים, כואבות, עקומות מעט. המון שנים שגשר הברזלים היה תקוע לה מתחת לחניכיים ולוחץ. מאז שעמדה על דעתה הייתה מרדנית, וכפי שכרמית הייתה אוהבת לציין שוב ושוב, היא אוהבת את העולם רך ונוטף עסיס. זה רקוב, היה הוא מגיב, בעודו לועס את הבוסר.



נכתב על ידי
אדם האחרון
"תלוי על חוט הכמיהה"
הדף נקרא 22 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש