עכשיו שקט

איריס ומנחם בייגל
שני 23 לדצמבר, 2019 · 5 דקות קריאה

עכשיו שקט, גילה והילדה כבר הלכו, דין הקטנה נישקה אותי בהתלהבות, כי אמא הבטיחה לה שמחר ילכו לסרט, כבר שכחתי שזה החופש הגדול, כל מונחי הזמן איבדו כאן את המשמעות, הייתה רק מחזוריות עמומה. עשר דקות אחרי שהופקד מזרק המורפין בשקית התלויה דרך קבע מעל ראשי הייתה מתחילה תקופה נהדרת של הקלה, החיות הנוראיות שהשתוללו כבר באין מפריע באברי הפנימיים הלכו לישון לשעה כמעט מדויקת, בשלב הזה הצלחתי לרדת לרגע מהמיטה שהייתה לי לבית, לגרור את עצמי במורד המסדרון אל הנוף האחרון בחיי, שדרת עצים נמוכים שהשתקפה מחלון הקומה הרביעית של בית החולים והירח הגדול והמופלא של אמצע החודש.

פעם לפני שנה או אלף שנה באופן יחסי, בחיים אחרים, היינו עושים מסיבה לכבודו, קטנה או גדולה, בבית או עם חברים, אבל אף פעם לא מפספסים. קראנו לעצמנו אנשי הירח, עם כוס יין או בירה ומשהו לא חוקי שנשרף חגגנו את כל מה שיש לנו וביקשנו את מה שיהיה לנו כיף לקבל, לא את מה שצריך, רק מה שיסב עונג. חשבנו שניצחנו לפחות פעם בחודש את מרוץ העכברים של החיים, עכשיו, הירח רק הרגיז אותי.

אחר כך, מלחמה ענקית בידית הדלת הכבדה ויציאה אל המדרגות החיצוניות, שם היה מניח עבורי דר' שפיגלמן כיסא ומניח בידי כוס תה פושר ומתוק וסיגריה, הנזק כבר נעשה נהג לומר במאור פנים לא ברור, עכשיו זה כבר לא משנה הייתה כוונתו. לא נהניתי כבר מהסיגריה, היא צרבה את ריאותיי ושלחה נחשולים של שיעול כבד לתקוף באותה אדישות בה יצרה את השד הזה שגר לי עכשיו בריאות, משגר גדודים של סיירים, גששים ופולשים לכל מקום. שאפתי קלות מהמדורה הקטנה שדלקה מילימטרים מאפי. בסיועו האדיב של הפרח המושמץ והמופלא באה שלווה ואיתה החלו הדמעות לרדת מעצמן.

הפנים התמימות והיפות של בתי הקטנה הופיעו מול עיני, מעולם לא הצלחתי להרים אותה בזרועותיי, ביום בו נולדה כבשתי את מלוא תשומת הלב בהתעלפות שנראתה לשלוש שעות כמו משהו מצחיק שאפשר לספר בימי הולדת, בשעה הרביעית גילה הפסיקה לצחוק, דר' דורון הסביר לה בלחש את מה שהאינסטינקט המעולף שלי כמה מטרים ממנה הבין מיד. הצרחות של אם טרייה שנקרעה בין הפגית הקטנה בקומה שמעל לבן הזוג שיעלה בקרוב כמה קומות למעלה ואח"כ יצא בדרך כל בשר מבית החולים היו ברורות בהרבה מהניסיון של הדוקטור המכובד להסביר לי שיש בעיה.

מה אתה אומר !! יש בעיה, צרחתי עליו במלוא שש עשרה אחוז הריאות שנותרו לי, תגיד לי את האמת המחורבנת בפנים כמו גבר שאגתי, תספר לי שהילדה שנולדה לי היא עכשיו עוד מעט יתומה, תגיד לי שבגיל ארבעים וכלום, אני רקוב בכל מקום, הלמתי בכוח שעוד נותר לי על השולחן בחדר העבודה שלו. 

המבט הכואב והמפוחד של גילה נפטר מהעולם אחרי חצי שנה של מלחמה בלתי פוסקת במערכת החיסונית שלי, היא כבר הבינה. הייתה זו שעת לילה כמו זו, היא ישבה על ידי, כמו מצביא מובס, אין יותר מה לעשות לחשה, מלטפת את אצבעות ידי בעדינות, אני כל כך מצטערת. אפילו מגע הליטוף כבר כאב כל כך, אבל לא הפרעתי לה, גם לא בכיתי, שכבתי הלום מסמים משככי כאבים  ומכוסה פצעי לחץ במרבית חלקי גופי והקשבתי לדיווח שלה באדישות של השלמה.

עכשיו הביקורים היו פחות ארוכים מבעבר, יש לה ילדה קטנה לטפל בה ניחם אותי ג'ורג' מהמיטה שלידי, היא כבר בת שנתיים למען השם. חגגנו עם עוגה ונרות ואבא כאילו קנה לה מתנה, היא שמחה כמו שכל ילד שמח במתנה ואפילו זה לה היה מוזר בשבילה שהחגיגה הייתה באונקולוגית מספר שלוש, ילד מקבל הכל כמובן וברור, המציאות עבורו זה משהו חדש וגמיש. 

את לא חייבת לבוא בכלל התקפתי באחד הימים בו איחרה, היא לא ענתה והיתביישתי בשקט אחר כך לבד. לא השתתפתי במלחמה הפרטית שלה בבנקים, במשפחה הלא מתפקדת שגידלה אותי, בחברות שלה שניסו לשדך לה מחליפים בעודי בחיים, בבכי של ילדה בלילה לבד ועוד באתי בטענות, כי לא הייתה מוכנה יותר להכניס את היד מתחת לשמיכת בית החולים לכמה שניות של עונג.

היא הייתה בת זוג מהממת, אבל כעסתי על כל דבר שאמרה או עשתה בעשרים החודשים האחרונים, בהתחלה היא הייתה בכיינית מידי ואחר כך קרה מידי בשבילי, את כל התסכולים הוצאתי בכיוון אחד בלבד. אחר כך הייתי מתנצל ומבקש סליחה, כואב לי כל כך, בכיתי על כתפה, אני לא מצליח לישון בלי תרופות אפילו שנייה, הגוף שלי נאכל מבפנים, אני צעיר ולא אזכה לכלום, החיים שלי נגמרו. גילה כבר לא ניחמה אותי יותר וכבר לא שיקרה, רק חיבקה אותי ושתקה.

אחר כך הייתי שוכב במיטה ער ומגלגל את החיים שהיו לי קדימה ואחורה, רק צער והחמצה היו הדפים שמשכו את תשומת ליבי, הטיול בדרום אמריקה שפספסתי, או המבט המזמין של מירב מהכיתה המקבילה שהזמינה אותי לגג בית הספר, נקודות של ויתור ושל חשש ופחד חברו זו לזו לתמונה של מי שעומד למות עכשיו ובילה זמן רב מידי בפחד לחיות.

שעת החסד חלפה, השמיים, זרועי ירח וכוכבים, חדלו להיות יפים עבורי. עכשיו הברכיים התחילו את מסע ההתעוררות של הגוף, הכאב היה כמו סכין כהה שמנסה לנסר מבפנים החוצה, מעכתי את הסיגריה על הרצפה וספרתי את הבדלים, שישה ג'וינטים היה השלל של היומיים האחרונים, ההפוגות שנתנו לי קלות מאוד, והתקצרו בטור הנדסי מפחיד. הירכיים התחילו ברעד מבשר הרעות שלהן, עוד מעט אחזור לחמש או שש שעות של גיהינום עלי אדמות.

הנוף שבחוץ נעלם בחטף, יחד עם מראה המדרגות החיצוניות והעולם כולו, הגששים הגיעו אל המפקדה הראשית, המוח והעיניים. כבר לא פחדתי, דר' שפיגלמן הציע את האפשרות הזו כמשהו ריאלי, ניסיתי לקום, אבל הגפיים היו קשות כמו בטון, צנחתי בחזרה אל הכיסא, שובר בדרך את אחת מרגליו.

המגע עם ריצפת המתכת היה קר מרוחק שכזה, גם כשנשברה עצם הזנב הרקובה שלי לא צעקתי בכלל, המוט המלובן שעלה במעלה עמוד השדרה שלי כתוצאה מהשבר לא הפיק ממני כלום, מיתרי הקול שלי הוסרו בניתוח כבר מזמן. אלוהים אדירים צעקתי בפנים, כמה כאב יכול לשאת בן אדם.

השיעול לפחות לא נפגע, הריאות מלאות הפיח שלי יצאו וחזרו בכל שיעול מכל חור אפשרי, נבחתי מנסה לחדש את אספקת החמצן בכל דרך, דם וקיא ושתן יצאו ממני בכל פרכוס של שיעול, השריפה בחזה הייתה נוראית, הראש הלם כמו פטיש. . .  עכשיו שקט.



נכתב על ידי
איריס ומנחם בייגל
רוצה להגיב? התחבר

אחד הטקסטים הקשים
Sarit Poliak Lavi כתב לפני 8 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש