מות הקלישאה

עומריקו
רביעי 25 לדצמבר, 2019 · 3 דקות קריאה

ביום שבו הקלישאה מתה, השמיים בכו. הבשורה נחתה עליהם כרעם ביום בהיר. זה באמת היה יום בהיר וההערכות הן כי הרעם הוא חלק מרעש הבכי שהשמיעו השמיים. הם היו עצובים מאוד ולא יכלו לשאת את הכאב, שכן כאב הוא משהו אמורפי שאי אפשר להחזיק וגם השמיים עצמם לא יכולים ממש לשאת דברים, הם בעיקר עשויים מאוויר. מי שהתקשרה להודיע להם הייתה אמא אדמה. נכון, זה מוזר לקרוא למישהי אדמה אבל ההורים שלה היו אנשים מוזרים והיא, היום כאמא מאושרת, קראה לילדים שלה בשמות רגילים – יונתן ואביבית. לאחר שניתקה את הטלפון, בכתה אמא אדמה בדמעות תנין וחשבה לעצמה שבטח יש תנין מסכן בעולם שכרגע משמיע רק קולות של בכי ללא הדמעות ולא מבין מי לקח לו אותן, אז היא הפסיקה כדי שהוא יוכל לבכות כראוי.

קרוביה של הקלישאה רצו להזמין ללוויה מכרים מכל קצוות תבל,  אך נזכרו שהכדור הוא עגול ולעיגול אין קצוות, אז תלו שלט ברחבי העיר כדי לעדכן את חבריה הקרובים. לבסוף הגיעו כל המי ומי, ואפילו דו ורה. היו שם קרייני חדשות, טלוויזיה, זמרים, משוררים וסופרים מהשורה הראשונה. בשורות האחוריות יותר היו עוד אנשים שאינם עוסקים באמנות או בידור. "היית אדם טוב" ספדה לה חברתה היקרה שירה מזרחי, שעשתה את רוב הונה על גבה של הקלישאה "איך נפרדים ממישהי שהייתה עד אתמול כל עולמך?" שאלה, בעוד היא יודעת בסתר לבה כי ככה נפרדים ממישהי, בדיוק כמו שהיא עושה עכשיו, בהספד בלוויה מול כל הנוכחים. מהכניסה לבית הקברות ועד לחלקת הקבר הלכו כל המנחמים והמנוחמים בדרך חתחתים, בית הקברות היה תחת שיפוצים באותה העת לצורך שיקום תשתיות ובניית גדר מקיפה, עקב תלונות הדיירים על רעשים מהכביש הסמוך שמפריע למנוחת העולמים שלהם. "ככה לא בונים חומה!" נשמע לפתע יורם, מנהל העבודה של הפועלים "קודם כל המלט ואחר כך הלבנים! בשביל מה אני משלם לך?". תקווה, אחת האורחות שמטה את הלסת כהפתעה מהצעקה שהדהדה ממש קרוב לאוזנה ובעלה עזר לה להחזיר אותה למקום. "את חייבת לחזור לקחת את התרופות שד"ר ג'או נתן לך" אמר ושם לב שהם נעצרו וכעת הם אחרונים בשיירה. "למה האחרונים תמיד בסוף?" שאל את אשתו וזו ענתה לו "זה לא הזמן לבדיחות כרגע". 

כאשר הגיעו למקום הקבורה, השמיים נפלו. כאמור, צערם היה קשה מנשוא ויגונם היה קודר, כלומר עם עננים אפורים. הם עדיין לא האמינו שזה יכול לקרות, למרות שמוות הוא חלק מהטבע. כל השאר בכו בכי תמרורים ורק הטלוויזיה שידרה "עסקים כרגיל", כי למרות העצב החיים ממשיכים בשביל אלו שלא מתו וזו התוכנית שהייתה כעת בלוח השידורים. לבסוף טמנו את ראשה של הקלישאה בחול, אחר כך את שאר הגוף ופתאום, משום מקום וללא התראה מוקדמת, התהפכה הקלישאה בקברה. כל הנוכחים לא ידעו אם לצחוק או לבכות, כי אף פעם לא נכחו בסיטואציה כזו. "כל כך מתאים לה" חשבו חלקם. הקלישאה עלתה מעל לכל הציפיות שכיסו את גופתה ואמרה "נראה לכם שבאמת מתי? פשוט ננסי ברנדס סיפר איזו בדיחת קרש, הוא באמת הרג אותי, מצחוק! אבל עכשיו אני חיה ונושמת. אני כאן כדי להישאר לנצח!"  לאור ההתפתחות המרעישה של האירועים, צהלו ושמחו כל באי הלוויה, השמיים התבהרו, בא לציון גואל והקלישאה וחבריה חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה, או לפחות כך זה נראה בחשבון האינסטגרם שלה.



נכתב על ידי
עומריקו
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש