העיניים של לילי

קטנה (מרב בן-שושן)
חמישי 26 לדצמבר, 2019 · 9 דקות קריאה

רחוב פירסטנברג שברובע סן ז'רמן מעולם לא התיימר להיות מרכז העניינים. כבר מאות שנים שהוא נהנה מהשקט שבצילם של עצי הפולובניה העצומים והמדרכות הרחבות, משקיף על קו האופק המצמיח גורדי שחקים חדשים. אם היו מתכננים אותו היום, בטח היו מפקיעים את כולו כרחבת חנייה, חשבה ג'ולי וקול מגפיה הכבדים מלווה את צעדיה. סוף כל סוף, אחרי כעשור היא הצליחה לחסוך את משכורותיה מבית האופנה של ז'אן פול ולאסוף מספיק כסף בכדי לקנות את הגלנטריה הישנה של אלואיז, סבתה מצד אביה, מידי יתר היורשים. היא חלמה שנים על הבוקר בו תתעורר ותוכל לעצב את הקולקציות שלה, כפי שהיא רואה את העולם: מקום קשוח שיש למצוא בו הגנה. היא האמינה שהבגדים יכולים לשמש כמחסה. נמאס לה לעצב את הקו שהכתיב לה בית האופנה על פי הטרנדים המתחלפים. קירות חדרה התמלאו שרטוטים ותכנונים של הבוטיק שעיצבה בקו מודרני אפל.

כילדה, כל אביב, נהגה להגיע לאלואיז עת פרחו העצים בסגול עמוק. הן היו יושבות וממיינות הרים של כפתורים לקופסאות לבנות קטנות. בשעה עשר אלואיז הייתה מביטה בה וקורצת. היא ידעה שהגיעה שעת ארוחת הבוקר המאוחרת שלה, שהייתה בעצם התירוץ הרשמי של אלואיז להרוויח סיגריה דקה באחד מבתי הקפה הקטנים בשדרה. ג'ולי אהבה את הריח של החנות הקטנה, את צבעי סלילי החוטים ומגע גלילי הבדים, ויותר מהכל את לילי, בובת הראווה של אלואיז. כילדה הרשתה לה אלואיז לשחק עימה, להצמיד לה בדים וחוטי צמר ולעצב לה תלבושות חדשות. מבטה של ג'ולי הקטנה היה נתקע בעיני הבובה. שם, בחרוזי עיניי הזכוכית המבריקים, הייתה מדמיינת לה ממלכות קסומות, צופה בקרבות אבירים ושומעת נהמות דרקונים.

ג'ולי נאנחה והגבירה צעדיה, הגלנטרייה הייתה סגורה כל כך הרבה שנים, הגיע הזמן לנקות ולפנות את הציוד הישן. סבתא

, היא חשבה עת שחצתה את השדרה.

  "בונז'ור מדמואזל ג'ולי" קידם את פניה בסרבל מלוכלך ג'ורג', הקבלן ששכרה.

  "בונז'ור ג'ורג'" היא השיבה בחיוך, יודעת שלא יוותר וינשק את ידה, למרות שלא הושיטה אותה אליו. "אפשר לעבור על הערמה פה מימין? הגלרייה פנויה? אולי ארצה לשמור משהו" היא ספק שאלה ספק הצהירה.

  "ווי ג'ולי, הכל נקי למעלה" ג'ורג' לא הבין מה ניתן לשמור מכל הזבל שהוא ערם עבורה, אבל פחד ממבטה הצורב של ג'ולי שהכריחה אותו להתחייב ולא לזרוק דבר.

היא גררה שרפרף מאובק לפינת החדר מנסה לא להפריע לג'ורג' וצוותו בעבודות הניקיון לפני הצביעה. לפניה היו מונחים מספר ארגזים מלאים בחפצים שנשארו בחנות ללא דורש. היא פתחה את הארגז הראשון שהיה מלא בכפתורים, חוטים ואריזות מחטי תפירה בכל הגדלים.

  "את רואה שרי, אלו השמנות הן מחטי צמר, אותן נשים פה לחוד" היא הרימה את הקופסה הכחולה וקולה של אלואיז עדיין מהדהד בראשה. 

היא ליטפה את קופסאות הקטיפה האדומות והכחולות וזכרה את מבטיה המודאגים של אלואיז כל אימת שהתקרבה אל מדף המחטים. 

  "תיזהרי ג'ולי מון שרי, אני צריכה להחזיר אותך לאמא ואבא שלמה עוד שבועיים". ג'ולי הניחה את הקופסה וחייכה.

בארגז השני נחו חמישה פנקסי דוגמאות של בדי ריפוד ווילונות שאלואיז מעולם לא הרשתה לה לשחק עימם שמא תכתים או תלכלך אותם. היא אספה לה באדיקות שאריות קטנות של סופי גלילי בדים צבעוניים שמהן היו רוקמות יחד חלומות נפלאים.

  "בואי תראי מה הכנתי לך הפעם" היא שמעה מזכרונותיה את קולה של אלואיז שהכריזה על הפתעה מיוחדת עבורה. היו אלו שתי זוגות של שבלונות של בובות מקרטון צבעוני עבה. כל דמות הונחה על קרטון שלם חלק כך שניתן היה להרימה ולהניח על הקרטון התחתון בדים שונים. ברגע ששבלונת הבובה הונחה על הבד התקבלה דמות לבושה תלבושת ססגונית.

  "ננה אלואיז, אני לא מאמינה! תודה, תודה, תודה" ג'ולי זכרה כיצד כיסתה בנשיקות את סבתה. היא העבירה את כל יתרת ימי החופשה שלה עם שתי הדמויות וארגז שאריות הבדים וחוטי הסאטן. זו בטח הייתה הקולקציה הראשונה שעיצבתי, בגיל שש.

בארגז האחרון לא היה דבר שניתן היה לשמור. סבך מלוכלך של חוטי רקמה וצמר שגרמו למחנק בגרונה של ג'ולי. עיניה התערפלו והיא זכרה את השנים האחרונות של אלואיז שהתעקשה להמשיך ולהגיע לחנות בכל בוקר, משתעלת ונחנקת כשהסרטן מכלה עוד פיסה מריאותיה.

  "ג'ורג', זה הכל? לא היה עוד משהו בחנות?" היא קמה מהשרפרף וניערה את מכנסיה מהאבק.

  "כל היתר היה שבור, קרוע, מלוכלך מדי או מלא בגללי עכברים. זרקנו הכל למכולה בחוץ" הוא נראה קצת אבוד.

  " אני אעבור עליה רק ליתר ביטחון" ג'ולי ידעה שהיא מלחיצה אותו אבל המחשבה שמא משהו בעל ערך ייזרק לא הניחה לה. היא הידקה את הצעיף הכחול שלה ויצאה החוצה. משב רוח קרה קידם את פניה, היא קיוותה למצוא פריטים מוכרים נוספים, מופתעת עד כמה הם חשובים לה.

  "ג'ורג'! ג'ורג'!" 

  "מדמואזל ג'ולי, הכל בסדר?" הקבלן החיוור ניתר החוצה למשמע צווחות שמו.

  "זו לילי פה למטה, ג'ורג'!"

  "מי?!" ג'ורג' ראה רק את ראשה של ג'ולי מציץ מתוך המכולה וכמעט נפל.

  "הבובה, רואה את היד והרגל פה?" ג'ולי הצביעה על יד שבצבצה מתחת לשברי זכוכיות ופיסות עץ מפורק מהמשקופים הישנים.

  "את מטורפת, מדמואזל ג'ולי! באמת!" ג'ורג' ניתר פנימה ויחד הם הצליחו לחשוף את רגליה של לילי מתוך הפסולת. "משכי ג'ולי!" 

לאחר מספר דקות וכמה ענני אבק הם הצליחו לשלוף מתחתית המכולה בובת ראווה מלוכלכת מאד שקצוות שערה חרוכות.

  "ג'ורג', זו לילי! זו באמת היא". ג'ולי עמדה מול הבובה וליטפה את פניה.

  "אני מצטער שזרקו אותה, אלו בטח העובדים לפני שהגעתי-"

" זה בסדר, זו לילי" ג'ולי מלמלה, ורק עתה הרגישה כמה עצורה הייתה נשימתה. עכשיו רווח לה והיא נשמה נשימה עמוקה ודמעה חמה נקוותה בזווית עינה. 

ג'ורג' צעד לאחור והניח לג'ולי להתרגש לבד, מקווה שהיא לא תאשים אותו. ג'ולי גררה את הבובה לספסל הקרוב. היא ישבה והביטה בה ניצבת כך מולה, ערומה ומלוכלכת, אך עדיין מבטה מישיר לפנים באותה ציפייה שג'ולי זכרה מילדותה. דמעותיה של ג'ולי מתחו את קווי האיפור על פניה, אך היא הניחה להן לזלוג.

  קולה של אלואיז ריחף סביבה: "השנה, את כבר גדולה ג'ולי מון שרי, ואני ממנה אותך למלבישה של לילי. בכל בוקר שלישי אניח לך כאן את גלילי הבד החדשים ואת תחליפי את התצוגה בחלון הראווה. בסדר?" היא זכרה את האביב בו מלאו לה שמונה שנים, כמה גדולה וחשובה הרגישה אז.

  "ננה אלואיז, אני חושבת שסיימתי" היא קראה לה אחרי שתי דקות.

  "אוו כמה בלאגן!" הסבתא מלמלה בשקט, סופקת כפיים. "כל עיצוב מתחיל בחלום מון אמי, לא ישר בידיים" היא אמרה ואספה את גלילי הבד הפזורים סביב הבובה, התירה את סרטי הבד והחזירה את הסיכות שחיברו ברישול את שולי הבדים לכרית האדומה השמנה." ג'ולי זכרה כמה הסמיקה ופחדה שסבתה תתחרט שהעניקה לה את הזכות המיוחדת.

  "בואי שבי פה לרגע לידינו, לידי וליד לילי. עצמי עינייך, נשמי עמוק ואז הביטי סביב. מה את רואה?"

  ג'ולי מילאה אחר ההוראות של אלואיז ושלחה אליה מבט אלכסוני שואל. "רק בניינים ועצים, ננה" היא השיבה למבט של אלואיז.

  "רק בניינים ועצים, אווו מון דיו" אלואיז הוציאת את קופסת הסיגריות המבריקה ודחפה את הילדה החוצה לשדרה. אני חושבת שישבנו אז על אותו ספסל אפילו, ג'ולי נזכרה. 

  "תביטי על השמיים ג'ולי, תראי איך השמש משחקת עם העננים וחודרת דרך ענפי העצים. היא לעולם לא חוזרת על אותו דפוס, כל רגע המראה אחר. כך גם העיצוב שלך ללילי יהיה אחר בכל פעם למרות שתמיד תשתמשי בבד, חוטי סאטן, כפתורים וצמר, מבינה?" הילדה הנהנה ושתקה. ג'ולי הרימה מבטה לשמיים, למה בעצם אני לא מצליחה לראות אותם גם היום?, לא הייתה לג'ולי תשובה.

  "את יודעת, ג'ולי" זכרונותיה המשיכו לשחזר את השיחות עם אלואיז, "לילי רואה הכל. עיניה חודרות ללב ומשקפות את מה שהיא רואה בחזרה למי שמתבונן בה" אלואיז לחשה על אוזנה של הילדה, כאילו גילתה לה סוד. עיניה של ג'ולי התרחבו ופיה נפער. "בכל בוקר לילי רואה את הפועלים המשכימים עם הזריחה וממהרים לנקות עבורינו את השדרה. לילי מחכה לגברים לבושי החליפות ולנשים הצעירות המתופפות עם נעלי העקב שלהן על מרצפות המדרכות. היא יודעת שהם חושבים שהם חייבים למהר ולהספיק לכבוש את העולם, והיא מחייכת לעצמה. ריח מאפי השקדים והחמאה מהקונדיטוריה מגיע אליה בשעה עשר בבוקר והיא קורצת לי שאגש ואטעם גם עבורה." ג'ולי זכרה את המרפק שאלואיז דחפה אליה ואת הקריצה המפורסמת שלה. הריח המוכר של הוניל מילא את אפה של ג'ולי, אז גם זכרה שהיא לא טעמה דבר מהבוקר. 

ג'ולי המשיכה לשמוע בראשה כיצד אלואיז נהגה לתאר את הזוגות המבוגרים שצעדו שלובי זרוע בשדרה אחר הצהריים, "לילי מכבדת את הזמן שהם מעניקים אחד לשנייה, את המרחב שהם בונים ביחד ואת האהבה שהם מפזרים סביבם. היא מאד הייתה רוצה להיות כמוהם. אבל את יודעת למי לילי מחייכת במיוחד בסוף היום?" אלואיז שאפה מהסיגריה שלה ולא חיכתה לתשובה. "היא מחייכת במיוחד לנערות העובדות הצעירות שעוצרות לפניה וחולמות על חיים אחרים. חולמות על בית חם, חולמות על חיבוק וחיוך אוהב, חולמות על תבשיל טעים שמישהו יכין במיוחד עבורן. מבינה ג'ולי קטנה שלי?" 

ג'ולי מחתה את דמעותיה וליטפה את ידי הבובה המושטות אליה. הצבע בציפורניים מתקלף. היא ראתה, אבל לא משהו שלק צבעוני לא יכול לתקן. היא חשה את אותה צריבה פנימית שהרגישה אז, כשאלואיז פירקה את התלבושת שהכינה ללילי, כשהייתה רק בת שמונה. מה עשיתי?? היא הפילה את ראשה קדימה לתוך ידי הבובה שכמעט ונשמטה לאחור. דקות ארוכות חלפו כך. נשימותיה של ג'ולי נרגעו והיא ידעה שעליה לקבל החלטות קשות. אני חייבת שהבוטיק ישקף את כל היופי וההיסטוריה של השדרה, ולא יתריס כנגדה עיצוב אפל ומנוכר, היא הבינה שלפניה עבודה רבה.

  "ג'ורג'! ג'ורג!'" הקבלן ניתר אליה.

  "אני מקווה שעוד לא התחלתם לצבוע" היא נראתה לו נרגשת מאד, פניה רכות יותר מהרגיל.

  "כמעט סיימנו לגרד את כל הקירות, משהו קרה? צבע ירוק - שחור על הכל, לא?!" 

  "אשלם לך על החומרים, אבל אני רוצה שהקירות יהיו בגוון שמנת חלב, עליהם נעטר את פריחת הפולובניה בכמה מקומות."

  "ומדפי האפוקסי השחורים המרחפים? ודלפק ה-" הוא לא הספיק לסיים את השאלה, מבין שהעיצוב עומד להשתנות כליל.

  "לא, לא! נעצור הכל. אגיע מחר עם רשימת חומרים חדשה וסקיצה חדשה לבוטיק. אל תעשה כלום בינתיים". 

היא אחזה את הבובה במותניה ומהירה איתה לגלרייה. שם הוציאה בלוק לבן, עצמה את עיניה, נשמה נשימה עמוקה, בדיוק כמו שלימדה אותה אלואיז לפני שנים רבות וכבר ראתה בעיני רוחה את הבגדים התלויים לתצוגה בארונות עץ. בנשימה נוספת ראתה את פיתוחי העץ העליונים ועל רגלי הארונות. היא כמעט הצליחה להעביר את ידה על בדי השיפון האווריריים של השמלות על הקולבים. היא ראתה על הקיר הנגדי את חולצות הכותנה של הגברים, היא הצליחה לראות את החפתים המעוצבים המוצגים תחת הזכוכית על גבי בד הקטיפה. בנשימה עמוקה נוספת היא ראתה בברור מעל לקופה הצבועה שמנת וסגול בהיר את התמונה שלה ושל אלואיז מאחת מחופשות הקיץ בניס, גלי הים קוצפים סביבן והן מתגלגלות מצחוק. היא חייכה בעיניים עצומות. אני צריכה לעצב בגדים שיחבקו את מי שילבש אותם, שידגישו את היופי הטבעי שלו, שלא יכסו אותו ויסתירו אותו מהעולם.

השמש שקעה כבר מזמן והבוטיק הקטן המה מרעש ההמון שגדש אותו. משפחתה, חבריה, אפילו עמיתיה מבית האופנה של ז'אן פול, כולם חיכו לברכתה בכדי להשיק כוס להצלחתה.

  "חשוב לי להזכיר שתי נשים חשובות שעזרו לי להגיע למקום הזה בזמן הזה." היא העבירה עיניה על הקהל שמולה, קיוותה שתצליח לסיים את המשפט לפני שקולה ירעד. "הראשונה היא אלואיז דובואה, סבתא שלי" היא סובבה את ראשה וליטפה במבטה את התמונה הגדולה הממוסגרת בזהב מעליה. "היא לימדה אותי כמה אהבה, שמחה ואושר יכולות לגרום פיסות הבד הנכונות. השנייה היא לילי" ג'ולי הצביעה לעבר חלון הראווה. "בילדותי הייתה זאת היא שלימדה אותי לחלום. היא הייתה המורה הטובה והסבלנית ביותר לטעויותיי. רק בזכותה למדתי להתבונן ממני החוצה ולעצב יצירה שתנסה להשלים את היופי הטבעי ולא תאפיל או תקלקל אותו." קולה רעד והיא ניגבה במהירות את זווית עינה. "הייתי בטוחה שאני יודעת איזו מעצבת אני. עיצבתי קולקציה קשה, קשוחה, בצבעים כהים ובבדים כבדים, שתאמו לעיצוב המודרני המינימליסטי של הבוטיק שחשבתי שאני רוצה. רק כשהגעתי לכאן שוב, במטרה להכין אותו לפתיחה הבנתי כמה אני טועה. לילי הזכירה לי לחלום וקולה של אלואיז, שלימדה אותי להתבונן סביבי לפני כל שרטוט, גרמו לי לשנות את עיצוב הבוטיק ואת קו הקולקציה. תודה לכולכם שהייתם סבלניים איתי" היא הרימה את הגביע שלה והביטה אל ג'ורג' שהיה היחיד שהבין עד כמה רחוק היה העיצוב המקורי מזה הבהיר והשמח שהוא עכשיו. 

  "לחיים טובים! לזכר אלואיז ולכבוד לילי!" חזרו אחריה כולם. היא השיקה את כוסה וחיוכה גלש והציף את כולם.



נכתב על ידי
קטנה (מרב בן-שושן)
משתעשעת פה.
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש