צוקי א'

קטנה (מרב בן-שושן)
2 דקות קריאה | שני 6 לינואר

פרק ראשון

אף אחד לא ידע את שמה האמיתי. כולם קראו לה צוקי. גם מי שלא הכיר את הסיפור האמיתי קרא לה כך, והיא באה תמיד.

זה התחיל בכיתה ד' כאשר היא שמעה קולות. היא לא סיפרה בהתחלה לאף אחד, גם לא לאימא ולאבא. היא נהנתה להקשיב להם, לוחשים לה בראשה. היא הייתה בטוחה שהם חברים שלה. כאשר הם ביקשו שתצית את מגבת המטבח, היססה אבל הסכימה. היא הדליקה את הגז באמצעות הכפתור הקטן, למרות שידעה שאסור לה, והביטה בלהבה הכתמתמה המרצדת מולה. ליבה הלם בחוזקה כשהשליכה את מגבת המטבח על הלהבה. תוך שניות היא בערה בידה. היא הביטה כמהופנטת באש המרקדת בידה. כשכלתה הלהבה נותרו בידיה רק חוטים מפוחמים. היא השליכה אותם לכיור ורחצה את ידיה. רק אז הציצה אימה מפתח חדר העבודה. 

  "מה זה הריח הזה, מותק? משהו נשרף כאן?" האם שאלה. 

  הם לחשו לה לשתוק, והיא צייתה. בתמימות של ילדה בת תשע היא עזבה את המטבח והשאירה את העדויות לניסוי הנאמנות הראשון שלה גלויות לעיניי כל.

 

  מאז הקולות בראשה קראו לה שוב ושוב. היא הייתה בטוחה שלכולם יש קולות כאלו בראש. כאשר נעמדה לילה אחד מחוץ לחדר השינה של הוריה ובידה סכין הבשר של אבא, הבינו כולם כי משהו מוזר קורה כאן. לאחר בדיקות רבות ושיחות עם מיטב הפסיכיאטרים הגיע המחנך לפגוש את הוריה. הוא סיפר להם על תוכנית ההכשרה המיוחדת שלהם והסביר כי שם היא לא תחוש חריגה. הוא הבטיח לדאוג לה כביתו ממש. הוריה חששו אבל קטע הווידאו שהראה להם שכנע אותם לבסוף. הם ראו שם ילדים וילדות בני גילה מחייכים למצלמה, מסבירים כמה נהדר ללמוד במקום שכזה וצוחקים. הכל נראה ירוק ופתוח כל כך. הם הסכימו.

  במכונית השחורה כהת החלונות היא ישבה מול המחנך ושתקה. הוא לא ניסה לדבר עימה, הוא הכיר את שלבי ההסתגלות של הילדים החדשים משנים רבות של הכשרת צעירים. הוא העריך שכבר תוך חצי שנה תוכל לעבור לאגף המבצעי. שנים שהוא מחכה שתגדל כבר על מנת שיוכל להפעיל אותה. 

  "את יודעת לאן אנחנו נוסעים, נירית?" הוא שאל אותה בקול שקט. חושב לעצמו כמה לא מתאים לה השם הירוק והפורח הזה. הוא ידאג להתאים לה שם הולם יותר לכישוריה. 

  הילדה שתקה. 

  "מה הם אומרים עכשיו?" הוא שאל. 

  היא הביטה עליו וענתה בלי למצמץ: "הם רוצים שאחנוק אותך". 

  "באמת?" הוא צחק מופתע מקור רוחה, אולי היא תהיה הראשונה שלא תזדקק להכשרה כלל, הוא חשב.

  הוא לא הספיק לשלוח את ההודעה על הגעתם לשער ההכשרה בזמן שהיא התרוממה מהמושב, העבירה רגל קטנה מעליו והקיפה עם ידיה הקטנות את צווארו ולא הירפתה. ידיה היו קרות כקרח, היא הביטה לתוך עיניו והוא חש כאילו היא חופרת מנהרה לנשמתו. הוא בעט ברגליו וניסה לנער אותה ממנו, נזהר שלא לפגוע בה. ילדה כזו עדיין לא נולדה. אסור שיקרה לה משהו. הוא עבר לטקטיקה אחרת וחדל להילחם בה, שידר לה בשקט שבעיניו לחדול. היא הסירה ידיה מצווארו והוא הניד בראשו לקראתה. הוא יצטרך להסביר את הסימן האדום הזה לכל היתר, אבל זה יכול לחכות. כאשר נפתחו שערי הברזל השחורים לפניהם אמר לה: 

  "אני שמח שהגעת הביתה סוף סוף, צוקי" היא חייכה מהמושב לידו.

 

ישר לפרק הבא...



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש
רוצה להגיב? התחבר

הופה, הופה, סחורה מאירופה...
קטנה (מרב בן-שושן) כתבה לפני 3 חודשים

הופה!
דור כלב כתב לפני 3 חודשים