פגישה עם צבי

מורז ברנדיס
שבת 11 לינואר · 5 דקות קריאה

הגינה של מסוף הכרמלית היא לא מקום שדגנית הייתה מדמיינת עצמה קובעת בו פגישה, אבל צבי אמר לה שבשביל לקבל את הכסף היא צריכה לחכות לו שם, על הספסל שליד מתקני המשחקים. הוא יגיע אחרי שיסיים את הסיבוב שלו בשוק ביום שישי, בערך בשתיים עשרה וחצי. חצי בצהריים, כמו שאמר לה בטלפון. 

צבי היה קצת יוצא דופן עוד כשהייתה מאד צעירה והשפה הציורית שלו לא השתנתה מאז. אילו הייתה מכירה את המילה, הייתה חושבת כבר כילדה שהוא אקזוטי. עם פאות הלחיים, והחולצות המכופתרות שלבש לאורך כל השנה, עם המטפחת שהיה שולף ומעביר על פניו, והגינונים שלו, איך היה מושך את הכיסא של אמא כשהתיישבו לשולחן; אבא שלה בכל אופן, כנראה סמך על צבי בכל. עובדה שגם עכשיו, כשהיא כמעט חיילת משוחררת, אפילו כרטיס אשראי לא השאירו לה, צבי הוא שאחראי על הכספים. הוא שמפקיד את רווחי הכריכייה והחנות בבנק ומשלם למי שצריך, והוא, למרות מחאתה, מי שאמור לכלכל אותה, עתה שהיא מתחילה את חופשת השחרור שלה. 'עד שתרוויחי קצת בעצמך' אמר אבא לפני שהוא ואמא עלו על אנייה בנמל חיפה עם הקרוואן המשופץ שלהם והפליגו מכאן.  לא מספיק שההורים שלה יוצאים לטיול שחרור בעצמם, במקומה, הם מינו את צבי לאחראי עליה בהיעדרם? ועם זאת, הפגישה במקום המוזר הזה מחדירה בה סקרנות, מי בכלל בא למקום הזה? 

היא יורדת מהאוטובוס וחוצה כמה כבישים. על גדותיהם חונים אוטובוסים רבים, חלקם דמומים וחלקם מעלים נוסעים. סביב המולה, ריחות חריפים של בנזין ושל תבלינים ושל זיעה, ועוד ריחות מעושנים שאינה מזהה. השעה אפילו לא שתיים-עשרה והיא נכנסת אל מתחם הגינה, מוצאת ספסל ריק ומתיישבת, מניחה בזהירות את תרמיל הגב שלה לידה, כשידה האחת שלובה באחת מרצועותיו. 

ההמולה של השוק והחניון, האוטובוסים והאנשים הרבים לא נעצרת בגבול הגינה, אם בכלל ראוי לקרוא למקום הזה גינה, למרות שבמרכז השטח אכן פזורים מתקני שעשועים לילדים, ויש שם קצת עצים, שיחים וספסלי ישיבה. ניכר המאמץ לשוות למקום מראה נעים, אבל כשהיא סוקרת את סביבותיה ממקומה על הספסל היא מבינה שכל מאמץ כזה סופו להיסחף אל איזו שהיא עזובה סמויה שנוגסת בכל בקהות. 

על הדשא המרוט סביב המתקנים, ובינות לספסלים, פזורות אבנים אחדות, אולי הושמו לנוי ואולי פשוט נותרו שם. עלים צהובים מרפדים בכתמים דהויים את האדמה החשופה, ואת ציצי הדשא החיוור ואי אפשר לדעת אם נשרו מן העצים המעטים, או התגלגלו לכאן ממקום אחר. ועל הכל שורה ריח קל של שירותים ציבוריים, אפילו שאלו לא נראים לעיניה. למרות מספר ספסלים פנויים, לא מעט גברים כורעים בישיבה שפופה על קרסוליהם,  כמו פועלים בהפסקה, לידם מונחות שקיות ניילון, כאלו שנראה כי הם מטלטלים אותן איתם לא מעט.

על הספסלים האחרים היא רואה כמה זוגות מבוגרים צרובי שמש,  לרגליהם עגלות שוק, לועסים בפה מלא מתוך שקיות נייר חומות, וגם כמה רוסיות מבוגרות בצווארים מדושני זהב וליפסטיק מוקפד שיושבות בשיכול רגליים. אחרים חוצים את הגינה בדרכם, וחבורה של נשים פיליפיניות משוחחת בצעקות רמות ופרצי צחוק על ספסל תחנת האוטובוס שגובלת בגינה. 

בין כולם מהדסות המון יונים מפוארות ירוקות חזה. 

מתיק היד שלה, דגנית שולפת את הנרתיק הקטן של האיפור שהיא סוחבת איתה, ומורחת גם היא את שפתיה בשפתון. המדים שלה מרובבים מעט, וקמוטים. ושיערה מאובק. היא מעיפה מבט סביב סביב, אבל צבי לא נראה לעין. 

אמא תמיד אמרה שצבי, כשהיה צעיר יותר, היה ממש דומה לרוברט מיצ'אם. דגנית התרשמה מהנימה המיוחדת שהייתה לקול של אמא כשאמרה זאת וכשגדלה קצת היא חיפשה  מי זה הרוברט מיצ'אם הזה. מרגע שמצאה תמונה שלו בשחור לבן, עם השחקנית ג'יין ראסל, לבוש חליפת פסים וידיו תחובות בכיסי המכנסיים, נשבתה בקסמו. לשמחתה, גילתה שלרוברט מיצ'אם יש גומה במרכז סנטרו, כמו של צבי. מאז, נהגה להגניב מבטים אל צבי בשעה שהיה מתארח בביתם, ומדי פעם ניסתה לשאול את אמא למה לצבי אין אישה ומי המשפחה שלו. אבל בכל פעם אמא שתקה או שהעבירה נושא. כן, צבי היה שונה בתכלית מהפועלים ובעלי העסקים הקטנים שהכירה בשכונה. הוא בעצם עבד אצל אבא, מנהל הכריכייה, ומהמעט ששמעה הסיקה שבעברו עשה דברים אחרים לגמרי. אולי היה ימאי? או משהו בטחוני? היה ברור שהוא מבוגר מהוריה, אבל אי אפשר היה לנחש את גילו. 

צפירה ארוכה מאחד האוטובוסים מסיטה את מבטה אל הרחוב ומקפיצה את היונים לאוויר לרגע, עד שהן שבות להלך ללא משוא פנים בין היושבים בגינה. כשהיא משיבה את מבטה, צבי עומד לפניה. 

הוא לבוש באחת מחולצות הכפתורים שלו, וידיו נתונות בכיסי מכנסי החאקי. לידו עומדת בגאון עגלת שוק משובצת וממנה מציצים צרורות ירוקים והרבה שקיות מרשרשות. צבי אומד אותה במבטו, מוציא יד אחת מהכיס ובה חפיסת סיגריות רכה ומעוכה מעט, ובידו השנייה הוא דולה מצת זיפו מתכתי מכיס החולצה. הוא מפנה אליה את החפיסה והיא מנענעת לא בראשה. צבי מצית סיגריה, שואף באיטיות ואז מתיישב לצידה על הספסל. 

כשהיא מביטה בצדודיתו, היא רואה רק את פאות לחייו המאפירות, ואת משקפי השמש המוזהבים שהרים מעלה על מצחו. 

'באת מהצבא' הוא אומר. 

'כן'

'ומה תעשי עכשיו'?

דגנית לא עונה מיד. 

'עוד לא החלטתי, בטח אמצא עבודה'

'ומה עם לימודים?' שואל צבי, בקולו היא שומעת נימה של דאגה.

'כן, מתי שהוא, אבל יש לי זמן, בכל מקרה'.

'אולי בשנה הבאה' היא מוסיפה כשהמבט השואל בעיניו ממשיך לתור את פניה.

צבי מתרווח על מושבו. היא רוצה לשאול אותו משהו עליו, אבל מהססת.

'צבי' היא אומרת כעבור רגע, 'אתה תמיד קונה פה בשוק?'

'כל שישי' אומר צבי

'ולא קשה לך לסחוב את כל זה הביתה?'

'אני גר פה קרוב', אומר צבי ומצביע עם היד האוחזת בסיגריה אל כיוון השוק. מפזר אפר תוך כדי.

הוא חוזר לשאוף ומשתתק. 

'אה, בקשר לכסף' דגנית אומרת לבסוף, לא בטוחה איך להמשיך, 

'כן, כן. יש לי הכסף בשבילך' אומר צבי.

הוא רוכן אל עגלת הקניות ומבין השקיות הרבות מוציא מעטפה חומה תפוחה. 

'הנה. יש פה שני אלף'. והוא דוחף את המעטפה לידה.

ידו של צבי מחוספסת וחמימה. 

דגנית ממהרת להטמין את המעטפה בתיק היד הקטן שלה. לפני שמישהו יבחין. 

צבי שורך את העגלה שלא נסגרת לגמרי. ונאנח. 

'אתה צריך עזרה צבי'? היא מנסה להישמע עליזה אבל מרגישה כבדות שאינה יודעת למקם. אולי זה המקום הזה, שנדמה לה כי איש לא מגיע אליו לשם ההנאה, אלא כי עליהם להמתין שם או אין מקום אחר עבורם. צבי מסב את ראשו אליה, לרגע פניו מהססות, כאילו הוא אינו בטוח שעטה את ההבעה הנכונה. אבל אז הוא מזדקף ומוריד את משקפי השמש ממצחו אל עיניו. 

'הכל בסדר ילדה. אני מאה אחוז. ואת תלכי מהר לאוטובוס שלך, ואל תראי שיש לך כסף, כן'? 

שניהם קמים מן הספסל. 

דגנית רוצה להגיד עוד משהו, אבל לא יודעת מה. היא מתקרבת אל צבי ומחבקת אותו. הוא נעצר במקום ובידו טופח על ראשה כמה פעמים. 

היא מערימה את התרמיל הגדול על גבה ונפנית ממנו. הזוגות המבוגרים עדיין יושבים על הספסלים סביב ונדמה לה כי אחת מן הנשים מנופפת אל צבי בחיוך. חתול רזה מגיח מאחורי מתקן השעשועים ומנסה לרדוף אחר היונים שמתפזרות מבלי להראות סימני חשש כלל. 

ברחוב העולה אל השוק צועדת חבורת בנות צעירות במכנסיים הדוקים וגופיות צבעוניות. 

דגנית מתרחקת מבלי להביט שוב אל הגינה, וחולפת על פני החבורה הקולנית. 

למקום הזה היא לא תחזור לעולם. 



נכתב על ידי
מורז ברנדיס
קושרת בהסוואה, יושבת בתל-אביב, קוראת, כותבת, תמיד בְּקֵרוּב
רוצה להגיב? התחבר

תודה רועי, כמה משמח לשמוע.
מורז ברנדיס כתבה לפני 4 חודשים

מקסים.
אני אוהב מאוד את השפה שאת משתמשת בה בכתיבה, יש לך בחירות מילים שיכולות להרגיש מאוד "רגילות" (דמומות, קמוטים) אבל באותה הנשימה גם נותנות קסם לדברים הרגילים כמו אוטובוס בחנייה, מדים אחרי נסיעה ארוכה ברכבת ובאוטובוס.
נהניתי מאוד, תודה לך שפרסמת :)
רועי כתב לפני 4 חודשים

יש לי מה ללמוד ממך על סיפורים בהמשכים:-)
מורז ברנדיס כתבה לפני 7 חודשים

אוף, מרגיזה שכמוך!!!
קטנה (מרב בן-שושן) כתבה לפני 7 חודשים

קטנה, בשבילך:-)
and they lived (separately) happily ever after....
מורז ברנדיס כתבה לפני 7 חודשים

עוד!!!
קטנה (מרב בן-שושן) כתבה לפני 7 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש