אררט

ראובן יונייב
ראשון 19 לינואר · דקת קריאה

בסוף , נשארים הרגעים הקטנים האלה ,

שחקוקים בשברירי הזיכרון ,

כמו בתמונות ,

ששם , פיסות זעירות של אושר ישן מוקפאות בשנייה אחת .

אתה מנסה לאחוז בהם , להפוך אותם לסרט ארוך

אבל הזמן הוא בן זונה לא קטן,

והחיים מתייחסים אלייך כמו לפרוצה בבית מלון זול.

אתה מתכנס לעכשיו ,

יושב לידה ,

השיחה הפשוטה הופכת לשמיכה שמכסה את סופו של היום בעדינות ברוגע ובחמימות .

המחר הוא עדיין ,

והכול הוא אולי,

והמהות שלך כאן , בינך לבינה , על שפת הים ,

כאן ,

הילד שלך משחק בחול,

בשבילו העולם זה ארמון שהוא בונה והורס בקלילות שרק הילדות מאפשרת ,

אתה מבין את המחיר ואת חוסר המחיר של מה שאתה רואה מולך,

שכל זה כל כך עדין ושביר,

שהדברים היפים הם תמיד עדינים ושבירים,

שאין גבולות לאהבה הזאת ,

שיש לה מקום אינסופי בלב הקטן שלך.

ובלב הזה יש דלת ,

שמידי פעם מישהו בא ודופק בה ,

והדלת לא נפתחת ,

ומידי פעם מישהו בא ופותח אותה בחוצפה

חזק …

אז מתוך הלב מתפרצים פרפרים,

ולהקת אריות יוצאת בשאגה ,

וציפורים בצבעי הטבע ,

וענפי עצים מסתוריים מושיטים את עצמם החוצה,

כמו יציאה מתיבת נוח,

הכול זורח, הכול הוא אביב,

ועלי זית מכסים את הנפש הסוערת,

התיבה שלא מצאה לעצמה מנוחה נחה עכשיו,

מחייכת,

הקשת מקשטת אותה מעל,

והבטחה סמויה אולי שקרית שלא יהיה יותר מבול מרחפת בראיות.

הכול אהבה אחת גדולה

שבחזיונה ,

אתה בוצר את השיכרון שלה ,

גודד את מתיקותה ,

רודה מסודותיה כאב ויופי .

לא צריך יותר מזה עכשיו .

Photo by Ben White on Unsplash


נכתב על ידי
ראובן יונייב
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא 13 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש