ג׳וני המלח

תמר פריש הלביץ
רביעי 19 לפברואר · 3 דקות קריאה

בדיוק חזרתי מהים אחרי שכל היום שרצנו על החוף, החברות שלי ואני. נכנסתי למטבח , מרימה מכסים של סירים מלאי אוכל, אורז עם קישואים, קציצות ברוטב לימוני, פסטה ברוטב עגבניות, על השיש שניצלים בקערה, מכוסים בצלחת על מנת לשמור על חומם, סלט ירקות גדול בקערה נוספת. לקחתי לי קצת מכל דבר וישבתי אל השולחן. אימי ישבה מולי, על מה שהיה הכסא של אבא ונשאר ככה, לשאת את הכינוי, אף שאבא כבר לא היה . שערי לח עוד ממי הים, עורי שנצבע בשיזוף נעורים נודף ריח זיעה ושמן שיזוף. אימי ישבה מכונסת מולי ולבסוף פתחה ואמרה, ביום ראשון היא תעבור ניתוח, יש לה מן כאב כזה, כמו כאב שיניים, אבל בשד. רוצים לבדוק מה זה. ניתוח קטן ובאותו היום היא כבר תהיה בבית.

בערבו של אותו יום ראשון באמצע החופש הגדול, התעוררה אמי אחרי שעות ארוכות של ניתוח ללא שד, בהפתעה גמורה, ללא שרירים וגידים בצידו הימני של גופה וחתך שיתאחה לצלקת ככוויה שצרבה את גופה לנצח.

היא היתה אשה צעירה, יפיפיה, שהתאלמנה מבעלה האהוב כשהיתה בת 30 ודחתה מחזרים קרובים ורחוקים .

ואז הגיע ג'וני.

הוא הכיר אותה בתחנה עת חיכתה לאוטובוס, צהרים אחד כשחזרה מהעבודה.

אמי תיארה אותו כגבר גבוה, מזוקן בעל שיער בהיר ועיניים כחולות שהיה קצין בחיל הים. האיש הצית את דמיוני. הפלגתי במחשבות על הגבר לבוש מדים לבנים, חיוכו מושלם, מפציע צחור שיניים דרך זקנו המטופח, וגם היה לו השם הזה, ג'וני, כמו שם של כוכב קולנוע והוא השאיר אחריו ריח סגריות ובשם גברי בבית אחרי שהיה הולך.

אינני זוכרת כמה זמן זה נמשך, הוא תמיד היה מגיע מאוחר בלילה.הייתי מחכה ערה במיטתי, לנקישה הקלה על דלת הכניסה, הם תמיד ישבו במטבח, משוחחים בשקט ליד השולחן הקטן, מדי פעם עולה המיית צחוק. דמיינתי אותו יושב על הכסא של אבא, שמעתי את אימי מגישה לו את מטעמיה, כעבור זמן, היה מצית סגריה מעשן אותה עד סופה, ולבסוף היה קם ויוצא. יום אחד גם שמעתי את דלת חדרה של אימי נסגרת, נרדמתי והתעוררתי בבוקר. נשארו שתי כוסות עם מים על שולחן המטבח. בקשתי מאמי לפגוש אותו, שמחתי בשמחתה, הייתי סקרנית, והיא אמרה שתזמין אותו לארוחת שבת ושנוכל להכירו.

אימי שכבה בחדר מואר שמש קיץ מערבית במחלקה הכירורגית, מחוברת לצינורות, המומה, מבוהלת, ומדוכאת.

איש לא הכין אותה לכריתת השד, היא נכנסה לניתוח קטן. איש לא אמר לה שזה יכול לקרות. היא רק ידעה שאמא שלה נפטרה באותו הגיל מסרטן ועכשיו יופיה נפגם, נשיותה, ועננת המחלה מעורבת בפחד וצער על שדה החסר, מעיבה על הכל. ומה יהיה עם ג'וני, איך הוא יקבל את זה, האם יהיה שם בשבילה?

אחרי כמה ימים בעודה בבית החולים, ג'וני התקשר. הוא אמר שניסה להשיג אותה בעבודה אבל אמרו שהיא לא נמצאת והוא מודאג.

אמרתי לו שאמא עברה ניתוח. ניתוח ? הוא שאל, מה קרה, היא עדיין מאושפזת?

עניתי בתמימות של ילדה, "בשד, גילו אצלה סרטן בשד". אני אפילו לא זוכרת מה הוא אמר, אני זוכרת שחזרתי ואמרתי לו שוב ושוב איפה היא מאושפזת ומה שעות הביקור.

כשבאתי לבקר את אמי, אמרתי לה שהתקשר ושהסברתי לו איפה היא נמצאת ושהוא בטח יבוא לבקר. חיוך עלה על פניה העצובים ומיד נמוג כשאמרתי לה שסיפרתי לו. "כי הוא שאל איזה ניתוח".

עברו עוד כמה ימים, אימי שאלה אם ג'וני התקשר, אבל הוא לא. כבר לא התקשר יותר לעולם.

עם הזמן, אמי השתקמה מהניתוח הקשה, וחזרה לעבוד. היא כבר לא הזכירה אותו יותר ובטח התייאשה מלחכות שיתקשר. אני הייתי מחפשת את ג'וני בכל פעם שהייתי עומדת בתחנת האוטובוס שבה הכיר את אמי, אבל איש לא נראה כמו המלח הגבוה והיפה הלבוש במדים צחורים וכובע מצחיה של מלחים עטור זהב מצל על עיניו .תהיתי אם הוא לא עמד לידה לפעמים והביט בה. אולי הריחה את עשן הסגריות שלו, או הבשם שעלה מעורו, אני לא יודעת. כי אמא שלי שהיתה עיוורת, לא יכלה לראות אותו.



נכתב על ידי
תמר פריש הלביץ
הדף נקרא 14 פעם
רוצה להגיב? התחבר

מרגש
מאיה עדן כתבה לפני 11 ימים

תודה רבה מור🙂
תמר פריש הלביץ כתבה לפני 14 ימים

מקסים וקורע לב באותה נשימה.
מור כתבה לפני 16 ימים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש