בראשית הייתה קורונה

גילי רוזן
שבת 29 לפברואר · 3 דקות קריאה

אחרי איסור הנסיעות לחו"ל נאסרה נסיעה ברכבות, אוטובוסים, מוניות, יותר פקקים בכבישים, פחד שנהג עצבני יחתוך אותם בכביש או גרוע מכך בכוונה יתעטש עליהם .

מחירי הדלק עלו ועלו. אבל שבוע לאחר מכן התחיל להיות מחסור בשל העובדה שהפקקים שצריך להחליפם אחת לחודש במיכלי הענק בתחנות הדלק  התבלו ומפעלי הייצור בסין עבדו באופן חלקי, מכוניות ננטשו בצידי כבישים בינעירוניים.

מהדורות החדשות ונטפליקס נאלצו להפחית שידורים , כיוון שחיישני הלווינים  שיוצרו בסין היו פגומים וחסרים אולי כתגובה נזעמת לשנאת הסינים, והבידוד הפך קשה מנשוא .מכורים לעבודה לא ידעו מנוח בסגר בביתם, האוכל במקרר נזלל.

בתעשייה הצבאית המשיכו בשגרה ,גם גרף האימונים הצהלי , החיזבללי, האירני, הטרוריסטי אבל כיפות המרעומים של כדורי הרובים שיוצרו בסין  היו חסרים, טוב , לא כל תרגיל אש חייב להיות ממש עם אש.

דאגה חמורה נרשמה באיראן כיוון שעל כל רקטה  חייבים לרשום בצבע סיני מיוחד "קאסם סולימאני השהיד" , הצבע הסיני היה חולה ודהה עוד לפני השיגורים,  בסוף מכרו התעשיות הבטחוניות את כלי הנשק  לסוחרים בנחושת.

מאמנים ואפילו קואוצ'רים דיברו על משבר כהזדמנות שמשמעותה בסינית אותו הדבר או קורונה ,השתעלו לתוך המרפקים, ההרצאות לא התרוממו שוב , אצל מטפלים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים נרשמה עלייה בפניות לטיפול בשל החרדה והבהלה אבל לא היה להם מושג מה לייעץ לגבי מה עושים בתנאי בידוד , כי הפסיכולוגיה דיברה על אושר אישי ושום מילה על להיות ביחד , השם ישמור.

עורכי דין רשמו עשו הרבה כסף בשל עלייה חדה בשיעור האלימות כשאנשים בני זוג התלוננו ודרשו מבני הזוג להיות שותפים, ולדבר בבית, ועל מה כבר יש לדבר ..

אנשים הלכו ברגל למכולת בה נותרו  זיתים, חלבה וגבינות במשקל, חצי לחם , חמש ביצים. כלבים המשיכו ללקק מבושיהם,שקט וצחקוקים נשמעו מאחורי חלונות סגורים , ברחוב התחילו למכור זרעים של מה לא, של אפונה ריחנית, מלפפונים, דלעת, של מסטיק, של תקווה, של צחוק, של עגבניות שרי.  גושי קרח זלגו בטיפות גדולות , האדמה הפשירה , הבוץ היה בכל מקום, אבל למי היה אכפת כשנאלצו להסתפק במעט בגדים אחרי סגירת רשתות הבגדים שייצרו בגדים בסין ואינדונזיה.

לאט, לאט, התחילו לצאת האנשים המופנמים , בתחילה בחשש , העמידו כנים של ציור ופיסול בימות שירה ויצירה , וכיוון שלאנשים היה יותר מידיי זמן הם התיישבו ,החרדים עם מסכות, חולי הקורונה עם חיוך.

מרכזי היום לקשישים נסגרו גם כי חברות ההסעות נסגרו, גם כי הסנדלרים, התופרים והתופרות, הסורגות, האופים הזקנים  ,  פתחו סדנאות בכיכרות הערים ,בקרנות הרחוב, בהתחלה ידיהם רעדו , הטיטולים דלפו, הדמנציה כירסמה  מוחותיהם עד שחזרו לדפוק בפטיש,למכונות התפירה , פתאום זכרו הכול, מוכרי הגרעינים חזרו למכור גרעינים שחורים ועטיפות מנייר עיתון, המון נייר עיתון, שנמצא מצוין לעטוף מזון ויעיל פי כמה מג'ל אלכוהול גם במחיר הזול , גם כאריזה וגם כי נחסך זמן קריאה שמגבירה בהלה ושנאת חינם,על המדרכות עצרו אנשים, הוציאו כיסאות נוח . המופנמים לימדו את המוחצנים בסדנאות שעלו הון בסך  של צרור גרעיני חמנייה בעטיפת עיתון איך לשתוק ולפתח חיים פנימיים,  צלמי סלפי ניסו לצלם סדנאות אבל  גורשו בשיעול  או שניים.

בשעה שלוש  וחצי אחר  הצהריים התחילו להזדקף הקשישים עם סרבלי העבודה , אחריהם האימהות, בסוף האבות, ילדים גירדו ישבנים ושאלו למה צריך לקום , כמה שיעולי קורונה וגם המעצבנים האחרונים השתתקו, כולם הביטו לשם, לא יודע מה זה שם, לשם, חצי שעה חלפה, ועוד חצי ועוד רבע, לאט , לאט, הצהוב הפך כתום אדמוני ואחרי זה ורוד חיוור, אחרי זה הייתה השקיעה ,מוזר שחייכו זה לזה , חלקם חזרו לשבת, חלקם גררו את הכיסאות פנימה , השקו את הערוגות וחזרו אל הבידוד, כבר עשרה חודשים הם בבידוד, אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם.  



נכתב על ידי
גילי רוזן
14 פירגונים מדור כלב, אום, מורז ברנדיס
הדף נקרא 53 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש