הזיקית

קורין אן
רביעי 4 למרץ · 3 דקות קריאה
Photo by Jesper Aggergaard on Unsplash

"אנחנו חייבים?" שואלת מיקה בזמן שהיא מסתכלת במראה ואוספת את השיער שלה לקוקו. קוקו, איזו מילה מוזרה זו לתיאור שיער אסוף. פוני טייל קוראים לזה באנגלית, שם שהרבה יותר מתאים לדעתה לתיאור הענין. אבל יש משהו מלכותי יותר, ובוהק יותר בזנב של סוס אל מול השיער האסוף שלה, שנחרך כבר מאינספור היישורים והתיקונים שעבר בשנים האחרונות. 

"נו, הבטחת לי, בשבילי, בבקשה. אל תתחילי שוב מיקה" אומר עדי בטון המוכר, המתחנן, המיואש. הוא עומד שם עם החולצה המכופתרת המגוחכת שלו, שתקועה לו חצי בפנים חצי מחוץ המכנסיים, כאילו לא החליט בעצמו מה הכי מתאים, ומסתכל עליה מסתכלת עליו לסירוגין דרך הראי. הוא פשוט תקוע שם ולא זז, והנוכחות שלו מתחילה קצת לגרד לה. "אני תמיד בא כשאת מבקשת ממני. פעם אחת תעשי גם בשבילי. את יודעת שזה חשוב לי". השאלה היא לא אם היא יודעת שזה חשוב לו, אלא האם זה מעניין אותה. על זה היא לא רוצה לענות. לא עכשיו, בכל מקרה. 

"אבל אתה יודע שאני לא סובלת אותם" אומרת בטון מתיילד, ומתחילה לחמם מנועים ולהכין את מחסן התחמושת לפעולה. השיער הצהוב משתחרר מאחיזת הגומיה ונופל כאילו בספונטניות על כתפיה השזופות, יוצר דוגמה מפוספסת כשל פרוות הנמר, רגע לפני שהוא עט על הטרף. האייליינר השחור כבר מוחזק ביד שלה ככלי זין, ומאפשר לה להתכופף לעבר המראה, כאילו בכדי להיטיב את המבט, ובתוך כך להבליט לכיוונו את החלק בה שמטריף אותו כל כך. היא מושחת על העיינים קו שחור עם נוכחות, ארוך, מעובה, מחודד בקצה. "אני הרבה יותר מעדיפה להישאר פה, בבית, לבד, איתך".

אם לומר את האמת, היא הייתה מוותרת בקלות על המילה האחרונה במשפט. אבל זה לא הזמן לומר את האמת. 

הכל הולך לפי התוכנית. ממבט שנתנה בו דרך המראה עדי נראה מבולבל, ממוסגר, צופה שבוי במופע הפרטי שמתבשל במיוחד על פי המתכון האהוב עליו. "אבל הבטחתי להם שנבוא מיקה... די, נו... את כל פעם עושה לי את זה...". הוא פוסע הלוך וחזור בציר אופקי, כמו זבוב שנתקע בתוך מיכל פלסטיק ולא רואה את פתח היציאה. "לא נורא, תמציא להם איזה תירוץ, תגיד להם שכואב לי הראש, אתה כבר תדע" מיקה מפזמת בהנאה ומפזרת אבקה דחוסה על עצמות הלחיים החדות. הוא מתוסכל, וזה טוב לה. הוא יחפש בקרוב מקום אחר להוציא בו את התיסכול שלו. 

"עדידי" כעת מגיע תורו של האודם הדביק להימרח בנדיבות על שפתיה. דנה לימדה אותה לפני כמה שנים איך למרוח אותו קצת מעבר לקו השפתיים האמיתי, כדי לייצר אשליה, להגדיל את הנפח. "אתה לא אוהב אותי יותר?" 

"מה?!" הקול שלו כמעט נשבר. במיומנות של צייר חובב היא משרטטת את הגבולות ומשאירה את הפנים חשוף, מקום לסיבוב שני. "ברור שאני אוהב אותך בובי, אל תדברי ככה". עכשיו היא טופחת עליהן בעדינות ומעסה אותן כדי שהחומר העודף יגיע לכל מקום. עוד כמה דקות ויתייבש מספיק כדי לעמוד במתקפה. "באמת בובי?" זהו, היא מוכנה. ברגע שיהיה לה מספיק כסף תעשה את המילוי שהיא כל כך חולמת עליו, ואז תפסיק לרמות. "באמת". 

היא מסתובבת אליו, וחיוך של זיקית מרוח לה על הפנים. "אז אם אתה אוהב אותי אל תכריח אותי". המרחק ביניהם הולך ומצטמצם בהדרגה. "אבל מיקה זה כל פעם, כבר לא נעים לי מהם...". אם היה חכם יותר היה מבחין בתמרור האזהרה האדום שלפניו. "אבל אמרת שאתה אוהב אותי ורוצה שיהיה לי טוב". הוא שוב מפספס אותו. אם רכבת נעה במהירות של מאה קמ"ש ועץ עומד ולא זז, כמה זמן יחלוף עד ההתנגשות? 

"חוץ מזה, אתה נראה אש הערב". גברים. הם יקנו הכל. היא שטה לעברו ומכוונת את המפרשים הקדמיים. האורות מתעמעמים ותחושת סחרחורת נעימה אופפת אותו. היא שמה את החבל בידו והוא מתחיל למשוך. בהתחלה מתוך היסוס, אחר כך היצר כבר עושה את שלו. "תרגיש אותי" היא לוחשת לו באוזן. היא כבר מיומנת, יודעת איך לתת לו להוביל, להרגיש כאילו הוא התליין האמיתי בסיפור הזה. 

הוא מרגיש מוזר, תחושה כזו של מחנק, אבל לא במובן הרע של המילה. החלל מתערפל מולו והוא כבר לא מבחין בפרטים. החדר כולו מתנתק מהאדמה וצף כמו בועת סבון למעלה. הוא מרגיש שהוא רוצה לשקוע, להתמוסס. 

"אני אוהבת אותך" היא חוזרת. מי שרוצה להאמין יתלה בכל בדל ושביב, לא משנה עד כמה תלוש הוא, עד כמה קלוש.



נכתב על ידי
קורין אן
The less rigid your personality, the more powerful your presence. Sadhguru
רוצה להגיב? התחבר

את כותבת עם מלא רגש זה מהמם
אוהד ביקובסקי כתב לפני 7 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש