צומת נובלס

ס-ז
ראשון 8 למרץ · 5 דקות קריאה

רוח פרצים חמה היכתה בפנים של אלכס. הוא שאף את האוויר החם, החם מדי בפה פעור כמו כלב שמנסה לקרר את עצמו, וזה לא עזר הרבה. זה הרגיש כמו לפתוח דלת של תנור עם טורבו, המחומם למאתיים מעלות חום. אפילו העיניים שרפו לו.  זיעה שזלגה מתחת לשכבות של ציוד צבאי שלבש, התאדתה כמעט מייד, והשאירה פסים של מלח לבן על המדים הירוקים, פסים שהזכירו  לו בצורתם את קו החוף.

הם הגיעו לבית לחם קצת לפני שבוע. מפקד הפלוגה כינס את כל החיילים הצעירים הנרגשים שרק  סיימו את הטירונות והאימונים של חצי שנה, באוהל גדול. ״המטרה - היא שמירה על שלום המתפללים, הפוקדים  את מתחם קבר רחל,״  אמר ולקח פאוזה ״האמצעי - שמירות״.

סביב המתחם, שהיה בעצם בית קברות, היו ארבע עמדות שמירה. אחד על גג מבנה הוואקף המוסלמי, מול הכניסה, שניה בשביל המוביל למחנה הפליטים עאידה, שלישית מול צומת ״נובלס״,ביציאה מקסבה של בית לחם, רביעית - ליד הקבר עצמו.

היממה התקצרה ל 16 שעות: שמונה – לשמירה,  שמונה למקלחת, אכילה ושינה.

אלכס נשען על קוביית בטון גדולה. הוא הסתכל למטה, ליד הקוביה מישהו זרק את ה"ידיעות״ של הבוקר. הוא יישר את הדף המקומט עם הרגל, וקרה את האותיות השחורות בפינתו העליונה: ״כ"ה בתמוז תשנ"ט,  10 ליולי ,1999 יום שישי, שעת השקיעה 19:50״. השעה הייתה שתיים בצהריים.

התנוע הייתה דלילה, וכל מי שלא היה חייב לנוע ממקום למקום, הסתתר מקרני השמש הלוהטים, ביום שרבי שכזה. הוא נדרך, כשקבוצת גברים גדולה חלפו על פני המחסום ועלו לכיוון העיר. היו אלה  פועלים שחזרו מוקדם מהעבודה בירושלים. הוא שוב נשאר לבדו. רק השמש, הרוח והמחשבות.

תחושת בדידות, בושה ופחד עלו בו כשחשב  על הסוד שהסתיר בליבו. בליל אמש אחרי השמירה, מישהו התחיל את השיחה הרגילה על הבנות. החברים סיפרו על החברות היפות שלהם וסתם בנות שהכירו וחשקו, הפליגו בתיאורים ולא חסכו במילים חזקות ובוטות. ורק הוא ישב בצד והקשיב, מאדים מבושה,כי לא היה לו מה לתרום לשיחה כזו, שום דבר, נאדה. למעשה הוא היה בתול.

אבל מה שהטריד אותו עוד יותר, זה שלא היה בכלל בטוח לאיזה מין הוא נמשך. נכון, הוא פינטז המון על הבנות, למשל דנה, הפ׳׳פית הג׳ינג׳ית הקטנה, עם העיניים היפות בצבע ירוק ועור בצבע דבש. רק לחשוב על כפות רגליה היפות המבצבצות מסנדלי החיילת השחורות שלה וצחוקה המתגלגל שלה...  אבל מדי פעם, כשנכנס לפעמים להתקלח יחד עם יניב, בחור תימני גבוה, יפה תואר ובנוי לתלפיות, בעל אברי גוף יפים מושלמים בצבעם וצורתם, כפסל אפריקאי,  נדרש לו מאמץ אמיתי שלא להפסיק הכל ופשוט לבהות ביופי שלו. ״אולי אני הומו?״ שאל את עצמו וכשלא קיבל תשובה, התעצב מאוד.

כך חלפו שעות, כשמדי פעם הגיע סיור לבדוק שלא קיבל מכת חום, והערבים עוד לא חטפו אותו. החיילים נתנו לו זמן לעשות את צרכיו בצד, ליד גדר של בית הקברות ולשתות מים, והמשיכו לעמדה הבאה.

בסביבות השעה חמש, המואזינים בעשרות המסגדים מסביב קראו לתפילה, בקקופוניה פיוטית מחרישת אוזניים ותנועת האנשים סביבו התגברה מאוד. אנשים חזרו אחרי יום עבודה, גברים מהרו לתפילה, נשים לסידוריהן.

ואז הוא ראה אותה. היא התנתקה מהצל של בניין השפיץ הפינתי שבצומת ״נובלס״, חצתה את הכביש והתקרבה למחסום לאורך הגדר של בית הקברות בצעדים גדולים. גובה היה לפחות שתי מטר, וזאת בניגוד  לגובו של הגבר שמנמן וגוץ עם שפם, שהלך מטר וחצי לפניה. היא לבשה גלביה לבן וכיסוי ראש באותו צבע, כך שרק פניה וכפות ידייה נותרו חשופות. ביד ימינה הגדולה מעבר לכל פרופורציה נשית ואולי גם אנושית, היא החזיקה דבר מה בצבע צהבהב. ״משהו כאן לא בסדר״ עבר במוחו העייף. גל זיעה קרה שטף את אלכס, הוא שאף אוויר בעצבנות, והרגיש כמה הפה שלו מיובש, הלב דפק כמו מטורף. במוחו התרוצצו קטעים של התראות בגזרה ששמע בתדריך הבוקר היומי - ״מיצובישי אדום״, ״חוליית חמושים״, ״מפגע בודד״, חבל שלא הקשיב. אבל מה זה היה עוזר עכשיו? עכשיו, כשהוא משוכנע, הוא רואה, שמתקרבת אליו, לא - מתקרב! מתקרב! אליו. מחבל. גדול. המחופש. לאישה! והוא כבר במרחק של עשרים מטרים ממנו!

אלכס הסתובב במקום, תפס את השפופרת של המכשיר קשר המונח על הבטונדה, בידיים רועדות לחץ על הכפתור בצד של השפופרת, הרמקול השמיעה את ה״פשששש״ המוכר. הוא הבין שבפה המיובש שלו אין מילים להסביר את הסיטואציה בשניות שנותרו לו, אין מילים ברוסית - שפת האם שלו, ובטח לא בעברית. הוא זרק את השפופרת על הרצפה. הסתובב שוב, ולפתע המילים היחידות שיכל להגיד, היו בשפה שלא ידע כלל.

״וואקף ולא אנא בטוחק!״ הוא צעק בקול גבוה לא שלו ודרך את הנשק.

הגבר הגוץ, שצעד לפני המחבל, הגיב מהר, הוא התכווץ עם כל הגוף העגול שלו, התכופף, הסתובב במקום, ונס לאחור, תוך כדי שהוא נכנס במי שהולך מאחוריו, שניהם נפלו ארצה, עת שאלכס לחץ על ההדק וירה כדור בודד באוויר.

לכמה שניות העולם צלל לתוך האפלה, כשחזר לעצמו, הרחוב מולו היה כבר ריק והחיילים רצו אליו מכל עבר.

... 

אלכס התעורר על המזרן המיוזע משנתו נטולת חלומות.

הוא נשם את האוויר המעופש של החדר, הקשיב לדפיקות הלב הכבדות, לגופו העייף, בחן את החיך היבש עם לשונו וזה הרגיש כמו נייר זכוכית בטעם מר.

באפלת החדר הבחין בדמות של חבר שעומד מעליו. ״קום אלכס,״ אמר החבר בלחש תיאטרלי, בשביל לא להעיר עוד אנשים שישנו שם, ״קוראים לך״. הוא התיישב במיטתו והכניס את רגליו לנעליו ״לאן?״ שאל.

 ״למ׳׳פ, מחכים לך״

אלכס יצא מהחדר, נכנס לשירותים, השתין, פתח את הברז ועשה כמה לגימות של המים הפושרים בטעם חלודה, שתף את פניו, והרגיש יותר טוב.

בחדר קצינים, מאחורי שולחן כתיבה עם המפות מפוזרות עליו, לאור מנורת שולחן, ישבו שלושה. איציק המ׳׳פ בחור כבן 25, גבוה ורחב כתפיים, בעל חזות מזרחית, קסטרו סגן מפקד הגדוד, איש נמוך קומה, מוצק וקירח, כבן שלושים, הוא ישב עם רגל על רגל, נשאן לאחור על כסאו. קצת בצד ישב ברודסקי , סגן מפקד הפלוגה, בעל עיניים כחולות וחיוך רחב, לפי השמועות, חבר של דנה הפ׳׳פית היפה. הוא החזיק ביד את מכשיר הטלפון הנייד שלו, והיה עסוק בכתיבת הודעת סמס.

״שב, אלכס״ - פנה אליו איציק ונד עם הראש לכיסא הפנוי. ״זה תחקיר של אירוע מבצעי שקרה״ - הוא הביט על שעון היד שלו, ״אתמול בשעה חמש בערב. שב רגוע , אין לך מה לדאוג, אלכס, זה פשוט לפי הנוהל כך, וברודסקי, תפסיק שנייה עם ההודעות שלך!״  - פנה לסגנו.

״טוב, אז כך״ הוא המשיך וקרא מהדף המודפס, ״לפי התחקיר הראשוני בשטח, בסביבות השעה חמש, אלכס זיהה תנועה חשודה ליד המחסום הדרומי לכיוון הכניסה למתחם. לפי דבריו, היה חשש ממשי שמחבל בודד,״  וכאן עצר לשנייה, והביט על אלכס, ״המחופש לאישה, מתקרב למחסום במטרה לפגוע בחיי האזרחים והחיילים״, הוא המשיך לקרוא מהדף ודילג על כמה משפטים מהר, ״ נוהל מעצר חשוד… בוצע… כן… ירי בודד באוויר… הוראות פתיחה באש… אין נפגעים...החייל פעל תקין… לפי נהלים...״ הוא שם את הדף בצד והשתתק.

״אנחנו מצאנו אותה לפני שעה, זאת אישה, נכון היא מאוד מאוד מוזרה, אבל עדיין איש. אנחנו צרכים להיות יותר ערנים וזהירים עם האוכלוסיה הבלתי מעורבת, ואת זה אני אומר לכולנו,"  אמר קסטרו, שישב עד עכשיו בשקט ורק הנהן עם הראש,

 וברודסקי הרים את ראשו מהטלפון ושאל עם החיוך, ״תגיד, אלכס. אתה לא בדיוק מבדיל בין גבר לאישה, נכון, אחי?״

וכולם צחקו.



נכתב על ידי
ס-ז
שני פירגונים ממורז ברנדיס, מור משרקי
הדף נקרא 18 פעם
רוצה להגיב? התחבר


רווק עם כלב, ס-ז דקת קריאה 23 למרץ
צומת נובלס, ס-ז 5 דקות קריאה
8 למרץ
אובססיה, ס-ז 2 דקות קריאה
5 למרץ
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש