הסיפור של חומי

קובי קמין
ראשון 8 למרץ · 3 דקות קריאה

אין דבר שמוכרי ספרים ישנים אוהבים יותר מאשר לקוחות חוזרים.
לקוחות חוזרים גם ברוב המקרים הופכים לידידים ולפעמים אפילו לחברי נפש.
חומי היה איש כזה.
רזה ועבדקן (בעל זקן) עם ניצוץ משובה בעיניים.
כבר מהפעם הראשונה שהוא נכנס לחנות והעביר את עיניו בסקירה מהירה על המדפים, אורו עיניו וחיוך רחב השתלט על פניו.
חומי הדגים היטב את הביטוי "חיוך מאוזן לאוזן".
חומי הוכיח את המשפט "טוב שיש לך אוזניים בצד של הראש, אחרת הראש היה נופל".
וחומי היה קונה נפלא.
תחביבו היה ספרות יפה, וכמעט בכל שבוע הוא היה מגיע לבקר אותי.
היינו יושבים ומשוחחים על הספרים שקראנו, על החיים בכלל, ורק בסוף בסוף הייתי מוציא לו כמה ספרים והוא היה רוכש אותם עם אותו ניצוץ תאווה בעיניים, ניצוץ שמשמעותו - מצאתי אוצר.
חומי היה גם בעל אמצעים ומעולם לא הפחיד אותו מחיר של ספר.
כך הוא היה קונה ממני באותה השמחה ספרים ב - 10 שקלים וספרים ב - 150 שקלים בלי להניד עפעף.
בין יתר הספרים שהוא אסף, הייתה לו חיבה מיוחדת לספרי מדע בדיוני.
ומי שלא יודע, ראוי לו לדעת שאספני המדע הבדיוני הם העידית שבעידית בין האספנים.
או במילים אחרות - הם משוגעים.
הם מוכנים לנסוע לשאול עצמה כדי למצוא ספר מדע בדיוני נדיר.
הם יריבו ויתמקחו עם השטן הזקן עצמו כדי להקדים אותו במציאת ספר ייחודי.
הם מוכנים ללכת מכות על ספר נדיר (קרה לי כבר)
ובכן, כשלוש שנים מאז הגיע חומי לחיי, יום אחד הוא נכנס לחנות ופניו רציניות.
"מה קורה חומי?"
"אתה גם קונה ספרים נכון?"
"ברור".
"טוב, יש לי קצת ספרים למכור לך".
אמר והלך.
משכתי בכתפי, מניסיון שלי, קורה ומידי פעם מישהו עושה סדר בספרייה ומוציא קצת עודפים, בעיקר מפאת מחסור במקום.
למחרת מופיע אצלי חומי ומכניס לחנות יותר מ - 20 ארגזים.
פתחתי את הארגז הראשון ונשימתי נעתקה.
ספרי מדע בדיוני.
פתחתי עוד ארגז - ושוב ספרי מדע בדיוני.
לכסנתי מבט לעברו, "?"
"קונה או לא?"
הייתי מבולבל, "בטח קונה, אבל למה?"
"יש כאן אלף מאה שלושים ושבע ספרים".
בלעתי את רוקי, כדי להיות הוגן אני חייב לשלם לו על האוצר הזה לפחות 15,000 שקלים, ועדיין ארגיש חצי שודד.
"חומי", אמרתי "אני לא יכול להרשות לעצמי לשלם לך את הסכום... אפשר בתשלומים?"
חומי הסתכל עלי וגיחך, גיחוך מוזר.
"יש לך 1,000 שקלים?"
"כן".
"יופי. שווה לך 1,000 שקלים על הספרים?"
שווה לי? פחות משקל לספר? הרי אני מכרתי לו את רובם, אני יודע כמה הם באמת שווים...
"השתגעת?"
"לא. תן לי צ'ק 1.000 והסתדרנו".
השתתקתי לרגע. הבנתי שהוא רציני.
כתבתי לו צ'ק.
והוא הלך.
פתחתי את כל הארגזים והוצאתי את הספרים.
אפילו לא הייתי צריך לכתוב עליהם מחירים, המחירים שלי עוד היו כתובים בפנים.
סאאמק.
משהו לא היה בסדר.
אבל מה?
ארזתי מחדש את כל הספרים לתוך הארגזים ושמתי אותם במחסן הקטן שהיה לי. החלטתי שעם עוד שבועיים אני לא מקבל הסבר, אני מוציא אותם למכירה.
אחרי 5 ימים הצ'ק נפרע.
אחרי עוד חמישה ימים חומי הופיע שוב.
הוא ניגש למדף ספרי המדע הבדיוני, בחר לעצמו כמה ספרים וביקש לשלם.
זה כבר היה מעבר ליכולת שלי לשתוק.
"אני לא מוכר לך אפילו ספר אחד עד שאתה לא מספר לי מה קרה!"
הוא נאנח.
"התגרשתי, ולמרות שניסיתי שאלו יהיו גירושין טובים לא הצלחנו לא לריב. וידעתי שהיא רוצה את ספרי המדע הבדיוני. לא כי היא קוראת אותם, היא אף פעם לא התעניינה בהם. אלא כדי לעשות לי דווקא. אז העדפתי להעביר אותם אלייך מאשר להשאיר לה אותם".
קרע לי את הלב.
"ועכשיו אני גר בדירה משלי, הגירושין נגמרו, ואני יכול לחזור ולקנות אותם".
הסתכלתי עליו.
"יש לך מזל מהשמיים חומי", אמרתי.
"למה?"
"כי אני מטומטם, זה למה. תבוא מחר עם אלף מאה שקלים ואתה מקבל את כל הספרים שלך חזרה".
והחיוך המוכר לי שוב חזר לפניו.
ואז הוא שאל ועיניו נצצו, "למה עוד מאה?"
"גם אני צריך להרוויח משהו, לא?"
הוא צחק.
ואני הייתי מאושר.

Photo by Erica Li on Unsplash


נכתב על ידי
קובי קמין
שני פירגונים מאוהד ביקובסקי, כותב #606
הדף נקרא 19 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש