מרתון

קורין אן
שלישי 10 למרץ · דקת קריאה
Photo by Braden Collum on Unsplash

כל חיי רצתי מרתונים לא לי.
מילדות
אולי מינקות
ההורים הכריחו, לחצו
אמרו שהמקצה הזה והזה הוא טוב
שאם רק ארוץ אותו - אגיע לארץ המובטחת.
אז הקשבתי, והתחלתי לרוץ
וסיימתי.
אבל לא הגעתי.
לא נורא, תמיד יש את המקצה הבא.

והמקצה הבא נוצץ יותר, טוב יותר.
אם רק ארוץ אותו - וודאי אגיע הפעם.
אז שוב רצתי
וזה היה קשה,
וזה היה מר,
והצלחתי גם הפעם לסיים,
אבל לא הגעתי.
לא נורא, תמיד יש את המקצה הבא.

"אבל תראי, יש פה את המקצה הזה, זה זה! זהו זה!"
אז שוב רצתי
ושוב סיימתי
ושוב - לא הגעתי.

וכמה שניסיתי,
וכמה שהתאמצתי,
וכמה שהשתדלתי
וכולם מסביב אמרו "היא מרתוניסטית וותיקה"
אף פעם לא הגעתי באמת. לא באמת הגעתי.

ואחרי שנים התחלתי להבין
שהבעיה לא הייתה במרתון,
הבעיה היתה במקצים.
כי אני רציתי בכלל את ההוא
האסור,
חסר המוצא,
הסגור.
ואותו, דווקא אותו, אני רציתי.
אבל אף פעם לא האמנתי.

ובגרתי.

ויום אחד חשבתי שאולי אפשר,
אולי יש דרך,
אולי מותר.
אז הלכתי אליו, למקצה שלי.
עמדתי מולו
ראיתי אותו פרוש לפני, נמתח, רענן
מחכה רק לי.

והתחלתי לרוץ.
ונפלתי.
וניסיתי שוב,
ונפלתי.
ושוב ניסיתי,
ונפלתי.
ופתאום הבנתי -
למקצה שלי
דווקא למקצה שלי
הכח לא נותר לי.



נכתב על ידי
קורין אן
The less rigid your personality, the more powerful your presence. Sadhguru
רוצה להגיב? התחבר

דור תודה 3> 3> 3>
קורין אן כתבה לפני 5 חודשים

זרם המחשבות שעלו לי עם סוף הקריאה. א. יש לך כוח. ב. חייבת לנסות עד הנשימה האחרונה, אולי יש לך כוח. ג. אין מירוץ, יש רק מסלולים. את במסלול הנכון וזו סיבה להרגיש טוב.
דור כלב כתב לפני 5 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש