שואה זה לא סוף העולם

דניאל שוורצשטיין
6 דקות קריאה | רביעי 11 למרץ

מאיר התעורר בשש בבוקר לאחר שורה של סיוטים שדמו יותר לפלאשבקים. בתמונה הראשונה שזכר הוא הצמיד ערבי קשור ללא מכנסיים עם מטלית שסותמת את פיו למיטה בעוד ששני אנשים נוספים אוחזים ברגליו. בנצי רכן מולו עם תער בידו והתכונן לסרס את אותו הערבי ששבוע לפני כן אנס בחורה יהודייה מתל אביב. שאר הפלאשבקים לא כללו מראות נעימים יותר - תמונות מההפגזות מהמילואים בתעלה, הקרב על המשטרה בלטרון ועשרות נערים בפיג'מות פסים בצריף אפלולי. בפלאשבק האחרון שהעיר אותו הוא היה קשור ובנצי מחזיק אותו, ומולו רכון הערבי שמחזיק תער. אני חייב להפסיק לשתות לפני השינה חשב לעצמו. מאיר היה מנוסה מספיק כדי לדעת שזיכרונות שמנסים להדחיק בשעות הערות חוזרים לרדוף אותך כשאתה ישן. סיבה נוספת שמאיר שתה בגינה, היא התקווה שיתעורר מאוחר מבדרך כלל. אבל כמו הקלישאה החבוטה על גמלאים גם הוא התעורר עם עלות החמה. הוא הביט בשעון ותהה האם יש טעם לרדת לבריכה להספיק לעשות כמה בריכות לפני שהזקנות מגיעות להשתלט על כל המסלולים. למרות שהיה מבוגר מהן בעשרים שנה עדיין שחה כמו מייקל פלפס יחסית אליהן. הוא חטף את מכשיר הטלפון מהשידה, הרכיב את המשקפיים שלו וצעד אל המטבח הקטן בדירת שני החדרים. הוא חלט לעצמו כוס תה והתיישב ליד השולחן. לאחר שראה שאין לו הודעות או מיילים חדשים מהנכדים בטלפון, הניח אותו בצד ולקח את הטאבלט במקום. הוא פתח את האפליקציה של העיתון והחל מדפדף. כחלק מהמדיניות הירוקה שהונהגה מאז 2023 לא הודפסו יותר עיתונים מנייר וכל המדיום החדשותי עבר סופית לרשת. מאיר התמרמר על כך במשך תקופה אבל לבסוף הבין שאין ברירה וביקש מהנכדה שלו שתעזור לו להזמין טאבלט איכותי. לקח לו זמן אבל בסוף הוא התרגל לקריאה של הגיליון האלקטרוני, אך עדיין חסרה לו לפעמים תחושת הנייר בין האצבעות.

הימים 'בבית גיל הזהב' היו ארוכים ומשמימים למדי. כשעבר לשם לפני עשור אחרי שמרים נפטרה הוא עוד טרח לנסות לרכוש חברים יוצאי הולנד כמוהו, הצטרף למועדון הברידג' ועשה ספורט כמעט כל יום. בזמנו הוא הניח שנותרו לו שנה שנתיים מקסימום לחיות. אבל הגוף והנפש בגדו בו והמשיכו לתפקד כהלכה. מרבית החברים שרכש בזמנו כבר נפטרו ובמקומם הגיעו לבית אבות צעירים שנולדו אחרי קום המדינה. גם בגיל 96 הוא עדיין היה יותר צלול וחסון ממרבית האנשים במקום האומלל הזה.

הוא סקר את עמוד השער של עיתון 'הארץ היום'. בראש העמוד התנוסס התאריך שבישר שהיום ה-14.4.2026. הכותרות הראשיות מהעולם לא היו משמחות במיוחד. וירוס קטלני חדש בצפון קוריאה, צונאמי באינדונזיה, הפיכה של מיליציות חמושות שממומנות ע"י הקרטלים במקסיקו וקרחון שנעלם סופית בצ'ילה. בנוסף נכתב על טבח של משפחה יהודית בפריז על ידי צעירים מוסלמים שהממשלה הצרפתית טרם הכריעה אם מדובר באירוע פלילי בעל ניחוח לאומני או שמא באירוע לאומני עם ניחוח פלילי. גם בזירה המקומית לא היו הרבה חדשות טובות. הנשיא האמריקאי הדמוקרטי שנבחר ב-2024 התנה את המשך הסיוע האמריקאי לישראל במימוש תכנית השלום שהציע. בנוסף פרצה שביתה נוספת של עובדי מדינה. מאיר כהרגלו התחיל לקרוא את החדשות מהסוף להתחלה ודילג ישר למוסף הספורט. מכבי תל אביב בכדורגל הייתה בדרכה לאליפות שביעית רצופה וטרם הפסידה העונה. מכבי תל אביב בכדורסל לעומתה פתחה טוב את שלב הבתים ביורוליג אבל החלה לגמגם ולהפסיד. הוא המשיך לדפדף להתחלה וקרא על מצב החינוך. למרות שהטמיעו במערכת החינוך את המודל הפיני לפני ארבע שנים הציונים של התלמידים בקריאה ובמתמטיקה עדיין היו הנמוכים ביותר במדינות ה-OECD. בפינת השמאלית של העמוד היה מאמר דעה של מנהל בית ספר בתל אביב שקורא להטמעת השיטה הסינגפורית שכוללת משמעת ברזל, גמילה מטלפונים ועונשים פיזיים במידת הצורך. 

כשהגיע לעמוד 30 ראה כותרת שמשכה את עיניו: "הקנצלרית אוברהולט לנשיאה רגב: גם שמונים ואחד שנה אחרי, העם הגרמני מכיר במעשיו ומתבייש." בכותרת המשנה נאמר כי הקנצלרית קוראת להילחם עד חורמה ולהוקיע את גילויי האנטישמיות הגואה באירופה ובגרמניה בפרט. מאיר לא קרא את שאר הדיווח הלקוני. הוא הכיר פעם גרמני שקראו לו קרל אוברהולט. הוא היה מתאגרף חובב במשקל כבד שאהב להרוג יהודים ששקלו פחות מ-30 קילו בידיים חשופות. כסגן מפקד המחנה הייתה לו אספקה בלתי נגמרת של פרטנרים לאימונים. אשתו גרטה הייתה גרועה הרבה יותר. כאשר לא ירתה להנאתה בתינוקות היא השתמשה ביהודיות כשפחות מין. מאיר תהה אם יש קשר משפחתי. חוץ מכתבה על מועדי הטקסים המרכזיים לציון יום השואה, ראה עוד כתבה על מצבם המחפיר של ניצולי השואה שעדיין חיים. נאמר שם שמעל ל-70% מעשרת אלפים הניצולים שעדיין בחיים נמצאים במצב של עוני מחפיר. בתחתית הכתבה נכתב שהממשלה קיצצה בשנה האחרונה את תקציבי הסעד לניצולים ב-14% מתחילת השנה.

הוא סיים לקרוא את העיתון ועבר לקרוא חדשות באתרים בהולנדית. לבסוף הביט בשעונו וראה שהשעה 09:30. עוד חצי שעה תשמע הצפירה. הוא הכין לעצמו כוס קפה שחור ויצא למרפסת. מהחלון בקומה השישית נשקפה מולו החצר של תיכון "שרונים". השמיניסטים היו עסוקים בהכנות האחרונות של הטקס יחד עם אב הבית ומספר מורים. בקו אווירי המרחק היה פחות ממאתיים מטר. היה משהו סמלי בעובדה שמול בית אבות ניצב תיכון. בני הנוער יכולים לראות מה צופן להם העתיד הרחוק והקשישים יכולים להרהר בימי צעירותם. מאיר הצטרף למשלחת לפולין יחד עם תלמידים מהתיכון הזה לפני כמה שנים. הוא נדהם מהעובדה שלמרות שהיו שקועים רוב המסע בצילום תמונות בסמארטפונים, בקניות ובשתיית אלכוהול מתחת לאפם של המורים, הם בכו כמו ילדים קטנים בגאיות ההריגה ובמצעד באושוויץ. היה משהו מכמיר לב ואותנטי בדיסוננס הזה. במעגלי השיח על החוויות שחוו בכל יום הם דיברו על החשיבות של שמירה על העם היהודי וזיכרון השואה וכמה זה חשוב לשרת בצה"ל ולהבטיח שדבר כזה לא יקרה שוב. מאיר קיווה שאותם צעירים שמתים בעזה, נלחמים עם אותה תחושת שליחות כמו שהוא חש פעם.

הוא סיים את הקפה, והניח את הכוס על השולחן במרפסת. הוא הלך לחדר השינה ושלף מהארון תיק ספורט שחור והניח אותו על הספה בסלון. הוא הוציא ממנו מכל ספריי אדום וריסס על הקיר הסלון בגרמנית: 'der tod befreit'. הוא קיווה שזה יעביר את המסר. כשסיים לחץ על לחצן המצוקה שמחובר באינטרקום לקבלה. כשענו לו הוא אמר: "נפלתי, אני חייב עזרה דחוף." לפני שהפקידים בקבלה הספיקו לענות הוא הוריד את היד מהלחצן. הטלפון בדירה החל לצלצל אבל הוא התעלם. הוא קיווה שישלחו לדירה את דורון. כבר קרוב לשנה יש שמועות שהוא גונב מקשישים עם דמנציה. ההנהלה אמרה שהיא תבדוק לעומק את התלונות, אבל היה ברור שלא באמת מעניין אותם שכמה זקנים סניליים טוענים ש"נעלמו" להם חפצים יקרים ומזומן מהדירה. הוא הניח שיש לו בערך חמש דקות עד שיגיע מישהו לבדוק מה שלומו. הוא הביט בשעון וראה שהשעה כבר 09:50. מהחלון במרפסת ראה שהחצר של התיכון מלאה כבר לגמרי והטקס עומד להתחיל. הוא לקח את הטאבלט ושלח את המייל שניסח אתמול בלילה לילדים שלו. הוא ביקש שיזכרו אותו לטובה ושהוא מצטער. הוא גם כתב שהוא אוהב את כולם ומקווה שיצליחו לסלוח לו יום אחד. בנוסף הוא צירף למייל בקובץ נפרד את הצוואה שלו. הוא שמע דפיקה בדלת, וקריאה בשם שלו. הוא התיישב על הספה כשהיד שלו בתוך התיק השחור. הוא ידע שאם לא יענה תוך דקה הבחור שנשלח ישתמש במפתח המאסטר שלו ויכנס. כפי שצפה הבחור נכנס לדירה. לשמחתו זה היה דורון. כשזה התקרב אליו, מאיר שלף אקדח CZ-75 מהתיק, נעמד וירה בדורון המופתע שלושה כדורים בבטן. הוא צנח על הרצפה ומאיר ירה לו כדור נוסף בראש כדי לקצר את הסבל שלו. הוא תיאר לעצמו שמישהו בעל תודעה צלולה בטח שמע את היריות ויצלצל לקבלה. הוא נעל את הדלת וגרר בקושי מסוים את השולחן של המטבח כדי לחסום אותה. השעה הייתה 09:59. הוא שלף מהתיק רובה 'גליל' ומספר מחסניות ששמר מהתקופה שהיה מג"ד במילואים. הוא יצא למרפסת והשעין את הרובה על החצובות שלו והפנה אותו לחצר בית הספר. הוא כיוון אל המורים שישבו בפינה הצדדית, הוא לא רצה לפגוע בילדים. כשהצפירה התחילה והמורים נעמדו הוא התחיל לירות צרורות על אוטומט. הוא ידע שבמרחק כזה אי אפשר לפגוע במדויק. 




היה הראשון לפרגן
הדף נקרא חמש פעמים
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש
רוצה להגיב? התחבר