רפאל

קטנה (מרב בן-שושן)
רביעי 11 למרץ · 2 דקות קריאה

"אז תזכור! כמו שהסברתי לך, כשתצא הכל יראה וירגיש אחרת. תרגיש כאילו אלפי נוצות מלטפות ואלפי מחטים דוקרות אותך באותו הזמן. זה משהו אחר לגמרי מההרגשה פה. אין לי איך להסביר את זה, חוץ מלהגיד לך שזה נהדר!"

"אבל אני מפחד. רפאל, תבוא איתי?" עיניו בערו,

"אני לא שייך לעולם ההוא. יהיו שם אחרים שידאגו לך." הסבתי מבטי והוא שתק לרגע.

"ספר לי שוב איך אני אזהה אותה, את זאת שתאהב אותי ללא תנאי",

"אהה, אתה אוהב את הסיפור הזה, נכון?" עטפתי אותו וניסיתי למצוא תנוחה בה נרגיש שנינו בנוח, הוא כבר היה גדול כל כך. "הידיים שלה הן הדבר הכי רך וחמים שיחבק אותך. הקול שלה יהיה הדבר המתוק ביותר שתישמע. היא זאת שמעניקה לך חיים! האור נובע מעיניה, ובכל פעם שתצטרך עזרה פשוט תביט אליה, היא תדע את התשובה הנכונה. בחוץ הם קוראים לה: אמא." לחשתי את המילים האחרונות וקיוויתי שלא יראה את דמעותיי.

"א מ א." הוא הגה את ההברות בשפה שרק שנינו הבנו. הרגשתי כיצד פעימות ליבו הולמות בציפייה. לפתע הסתובב אליי, פניו אל מול פניי, "ומה יקרה לך, כשאני אצא?!" 

חיכיתי לשאלה הזאת. היא תמיד נשאלת ולי אין תשובה טובה. כמו כל היתר לפניו, הוא ייעצב, כשאספר על הפרידה. אפילו כשאפרוש את כנפי המלאך שלי ואספר על הנוצה החדשה שתצמח לי, בזכותו, הוא יפחד. אני מוכרח לעזוב ולהשאיר אותו לבד. אני יודע שהוא לא יהיה לבד לזמן רב. אסתכל מלמעלה על כל ההתרגשות סביבו, אקשיב לקולות, אראה את הדמעות, אבל לא אוכל לעשות דבר. זה המסע שלו ולי יש את שלי. ללוות נשמה נוספת שתתחיל את מסעה לגוף חדש. אבל הלוואי שרק פעם אחת יכולתי להמשיך החוצה. רק לנשום פעם אחת, לשאוף את הגז החמים ולנשוף אותו החוצה לאט לאט. להרגיש את הריאות מתמלאות ומתרוקנות, להרגיש את החום המתפשט עד קצות האצבעות. אני לא מבקש דבר. רק לנשום נשימה אחת.

נדחפנו למטה על ידי סדרה של התכווצויות במעטפת החיצונית. ידעתי שהגיע הזמן להיפרד. אני לא יודע למה הם מתעקשים על החלק הזה, למחוק הכל. אבל כבר למדתי שעל חלק מהשאלות אין תשובה טובה. אפילו לא על אלו שלי. קירבתי אותו אליי והבטתי אל עיניו הצלולות, "זו הפעם האחרונה שאנחנו מדברים, לפחות ככה" אמרתי ושתקתי. 

היה בו משהו מיוחד, לא ידעתי מה בדיוק. הוא הביט בי וחייך, ואז שלח את אצבעותיו הזעירות אל עיניי ומחה את דמעותיי. לא היה צריך לומר עוד דבר. הכל כבר נאמר. נשארו לי רק שברירי שניות אחרונות. שלחתי את ידי לעברו, ביקשתי למלא את חלקי: למחוק את כל שלימדתי אותו, אך הוא רק צחק אליי והחליק מטה אל עבר עתידו למקום שאליו אסור היה לי להמשיך. נשארתי דומם. זה לא קרה לי מעולם. ידעתי שאם לא ניפרד, נשמותינו ימשיכו להיות קשורות לעד. 

"ר פ א ל!" הוא זעק אליי ואני רדפתי אחריו. נאבק עימו בפחד. יורד עימו דרך החושך הגדול, אל האור הבהיר שבחוץ. 

לא יכולתי לעזוב, נשארתי צמוד אליו, רואה ואינו נראה. ואז הרגשתי אותה, מסעירה ומטלטלת! חלל בית החזה שלי התמלא בחום אדיר, כמו שריפה. הרגשתי כיצד קצות העצבים שלי מתכווצים ומתרחבים. הנשימה הראשונה שלי! לא האמנתי, לא הבנתי כיצד, אבל ידעתי שמסעותינו השתלבו לנצח.



נכתב על ידי
קטנה (מרב בן-שושן)
משתעשעת פה.
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש