האינציקלופדיה הגרמנית

קובי קמין
3 דקות קריאה | חמישי 12 למרץ

הימים ימי הקיץ, אני משחק שח עם חבר בחנות, והנה מגיעה השעה ארבע.
ג'וני, הילד אמור להגיע עוד מעט להחליף אותי ואני מחכה לו כדי ללכת.
והנה עוצרת מכונית חדשה מול החנות ומתוכה נחלצת אישה נחמדה, כבת חמישים פלוס.
האישה נכנסת לתוך החנות ואני מברך אותה לשלום.
"תקשיב", היא אומרת. "אבי נפטר לפני כשנתיים ואנחנו מפנים את הדירה. אלא מה, כל חייו הוא החזק בבית אנציקלופדיה מהודרת ולנו הילדים אין מה לעשות איתה. אולי אתה מוכן לקחת אותה?"
למען האמת, אם יש משהו שלא נזקקתי לו זאת אנציקלופדיה. בדרך כלל זה הרבה כרכים (הרבה מקום), שוקלת הרבה, לא רלוונטית (מה כל שכן אחת ישנה) ולוקח חודשים או שנים להיפטר ממנה.
ובכל זאת, אישה מאוד נחמדה ומנומסת...
חייכתי אליה, "בשמחה. בואי ואעזור לך להוציא אותה מהרכב".
וכך, תוך כמה דקות עשרים ושלוש כרכים מפוארים של אנציקלופדיה גרמנית משנות החמישים שכבו בערמה, האחד על גבי השני בפינה.
ובכן, לא סתם השתמשתי במילה "מפוארת".
כריכות עור הטבעה באותיות זהב, וכל כרך שוקל... אלוהים כמה שהדבר הזה כבד. ממש כמו שתיארתי לעצמי שנראים כתבים עתיקים.
אלא מה?
מה יש לי לעשות עם הערמה הלא רלוונטית הזאת?
עלעלתי מעט באחד הכרכים, באמת מהודר. גדוש בציורים בשחור לבן, כמה וכמה דפים צבעוניים במגוון נושאים.
דיוקנאות, מכונות תעשייתיות, פורטרטים, צמחים, חיות, מפות צבעוניות על כפולות דפים, גוף האדם...
אבל מי ירצה את הדבר הזה לכל הרוחות?
ובכל זאת, לא היה נעים לי לזרוק אותה ובינתיים היא לא מבקשת אוכל, אז שתשכב קצת.
באקט אחרון של תקווה הנחתי את אחד הכרכים בחלון הראווה, בכל זאת היא יפה...
והנה, כמה ימים מאוחר יותר פוסע לתוך החנות בחור כבן שלושים, לבוש בחליפה, הבעה רצינית על פניו.
"כמה עולה הספר הזה בחלון?" הוא מצביע על הכרך הנ"ל.
לא היה לי כל מושג מה לאמור, אבל דחיתי את התשובה והריאתי לו שהכרך בחלון הוא רק אחד מתוך יותר מעשרים.
ראיתי איך עיניו נדלקות בתשוקה.
"אדוני קורא גרמנית?"
"לא".
מתנה למישהו במשפחה שקורא גרמנית?"
"לא".
"אז למה אדוני רוצה אותה?"
"אני עורך דין חדש, פתחתי משרד ודבר כזה יעשה רושם כמו שצריך".
אה. הבנתי.
בו במקום תקעתי מחיר, "חמישים שקלים לכרך".
"סגרנו", הוא הוציא מכיסו האחורי חבילת שטרות, ספר לי את הכסף והניח את השטרות על השולחן.
הוצאתי את הכרך מהחלון ונתתי לו.
ראיתי שהמשקל הפתיע אותו.
"יש לי בקשה, אם לא אכפת לך..."
"לא אכפת לי".
"בכל מקרה אני לא יכול לקחת את כולם עכשיו. אז אולי אתה יכול להוריד חלק מהדפים. אני צריך רק את הכריכות למעשה..."
"רק את הכריכות אני לא יכול לתת לך, כי זה ייראה נורא, אבל אתה יכול לקחת אותם אולי לנגר שיסדר לך לך חתיכות עץ ואז זה ייראה כמו ספרים אמיתיים..."
הוא נשם לרווחה, "יופי. אז אני חוזר מחר בצהריים".
אמר ויצא.
ואז הגיע ג'וני.
הוצאתי מהמגרה שלי סכין יפנית.
תוך כמחצית השעה פרקתי בזהירות את הכריכות ושמתי אותם בצד.
ואז עלה לי עוד רעיון.
שלחתי את ג'וני לקנות עוד סכין יפנית.
וכך, עד השעה תשע בערב עברנו על כל ערמות הנייר שהיו פעם כרכים וחתכנו לאט ובסבלנות את כל הדפים הצבעוניים, את כל המפות ואת כל האיורים.
להערכתי היו שם משהו כמו אלף פלוס של דפים.
זרקנו לפח את הדפים המיותרים והתחלנו לחלק את האיורים לפי נושאים.
למחרת, לפני שהגעתי לחנות, עצרתי בחנות "ארטא", קניתי עשר קופסאות קרטון וכמה מאות ניילונים שקופים.
בצהריים הגיע הבחור לקחת את הכריכות.
אחרי שהוא הלך, התחלתי להכניס את הדפים לתוך הניילונים, משם לקופסאות לפי הנושאים.
על כל קופסה כתבתי מחיר לדף, החל מ - 2 שקלים ועד לשלושים שקלים (מפות צבעוניות על כפולת דפים).
יומיים אחרי כן זה התחיל במורה בתיכון שנכנסה לחנות וקנתה בבת אחת שלושים דפים של ציורי חיות.
ואז, כאילו עברה שמועה בעיר ועשרות אנשים החלו להגיע ולקנות לעצמם דפים. זה התעניין בצמחים, ההוא בדיוקנאות, השלישי במפות והרביעי בציורי מכונות.
בקיצור, תוך שבועיים נשארו לי רק כמאתיים דפים.
ואז הגיע אלי בעל גלריה וקנה את כולם בהנחה גדולה.
מאז אני לא מזלזל באנציקלופדיות ישנות בגרמנית.

Photo by Koala on Unsplash



18 פירגונים מאוהד ביקובסקי, דור כלב, גילי רוזן, מורז ברנדיס, איילת, אסא וולפסון ומפרגן אנונימי ראשון
הדף נקרא 15 פעם
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש
רוצה להגיב? התחבר


אנשים, קובי קמין 2 דקות קריאה
5 לאוגוסט 2019