לא קלה לעיכול

מור
שני 16 למרץ · 3 דקות קריאה
Photo by Thought Catalog on Unsplash

סך הכול, תמיד הייתי נורמלית. 

לא יפה בצורה מעוררת השתאות, אך גם לא זכורה בכיעורה. לא מעניינת כזו שתוהים מה קרה איתה שנתיים אחרי התיכון, יותר כזו שפשוט שוכחים. גם כשרואים אותה שנתיים אחרי התיכון, גם כשהיא נראית בדיוק אותו דבר.

הייתי בת 21, בשיא פריחתי כעשב בר. מעולם לא הייתי פרח ובטח שלא פרי. רוב חיי הייתי חסרת ריח, או טעם. תהיו בטוחים שאף אחד לא התווכח על זה.

בכל אופן, זה לא סיפור על כמה ממוצעת הייתי, או שבעצם כן, הרי משם הכול התחיל. אף פעם לא התכחשתי להיותי בצללים, זה היה לי נוח. לא רציתי להשתנות.

אבל משהו בך כן התמרד בסופו של דבר, היא הייתה אומרת מעבר למשקפיים צבעוניים ומחברת כרוכה בסליל. כמה הייתי צוחקת עליה שהיא עדיין כותבת סיכומי טיפול בשיטות הישנות. תעברי ללפטופ, יהיה לך יותר קל, ניסיתי פעם אחת לשכנע אותה. היא צחקה. דרך המסך כל האותיות נראות אותו דבר, היא הייתה אומרת, על הדף קל יותר לכתוב על אנשים כפי שהם, כל אחד מקבל את הייחודיות שלו.

לא הבנתי אותה אז. אולי אני לא מבינה אותה גם היום. 

בכל אופן, משהו בי באמת התמרד, בלי שממש הרגשתי או התכוונתי. כל חיי הייתי סתמית, אפורה. רק אחרי הצבא, אחרי השחרור מכל המסגרות רציתי להיות שונה, כמו שכולם רוצים להיות שונים אבל בדיוק באותה דרך. למען האמת, רציתי להיות שונה מעצמי ודומה יותר לאחרים.

את אף פעם לא תהי דומה לאחרים בכל מקרה, הם היו אומרים מעבר לחלונות שקופים. הם צדקו, החבר'ה עם החלוקים, ולמרות שחלקתי על דעתם ולא פעם אחת, כאן דווקא היינו תמימי דעים. 

אני לא יכולה לספר בדיוק על מה שקרה לי, לא באמת. זה שלי וזה אישי וזה עדיין כואב. לא בדיוק ברור לי איך אנשים אחרים יכולים ככה להוציא את הלב. אבל אני יכולה לפחות לנסות.

אצלי זה התחיל בגיל 21. 

בהתחלה זו רק בחילה. דחייה קלה כשאת לובשת שמלה. את בודקת אולי בטעות שכחת גלולה, אוחזת בך איזו בהלה, את בודקת ומגלה - שלא, איזו הקלה. לא צריך לעשות המולה, את בוחרת להתעלם מסימן השאלה. כאמור, זאת רק ההתחלה.

בהמשך יש כאב בטן מתמשך. משהו שדוקר בפנים, כמעט נושך. את בודקת ביומן, שוב הזמן בחודשך? האמת היא שלא, את תופסת את ראשך ותוהה מה פירוש מיחושך.

בשיא כבר מתחשק לך להקיא. את מפסיקה לאכול ומרגישה יותר נקי. את וגופך בחוזה עסקי, הוא שותק ואת עם חיוך אופקי. את לא רעבה וזה מפתיע כי - לא אכלת כבר שבוע וזה לא הכי תקין. אבל את מרגישה טוב מתמיד, נעלמה הסכין.

אחר כך... הרעב נשכח. את כבר לא נכנסת למטבח. התפריט שלך מוכח, המשקל כבר מונח, עוד קילו אחד פחות כי מוכרח. את מרוצה מעצמך, היה מבצע מוצלח. בגדים הולכים לפח, המראה מביטה רק בך, מישהי ירדה מהממוצע והשיגה מספר בלתי מנוצח.

ובסוף... אין מה שיעטוף. עורך מתכווץ כמו אגרוף, מאוחר בשבילך מכדי לעקוף, גופך באוויר מתנדנד כמצוף. הכול בך בר חלוף, מה שנשאר אפשר לשרוף, אפילו כבר אין לך מחשוף.

את שקופה. את שדופה. את לא יפה. האם זה מה שרצית כשחיפשת לנופף במניפה? עכשיו תבואי מהסוף אל הסופה, תמחלי על כבודך ותצאי חשופה. קחי את התרופה. את כבר עייפה, אני יודעת שאין בך כוח לעוד רדיפה.

אצלי זה התחיל בגיל 21. זה היה יכול להתחיל לפני, או אחרי. בעצם, זה לא משנה הגיל. לפעמים זה לא מפסיק אחרי שזה מתחיל.

היום אני בת 25. גיל 21 עבר לו ואיתו שנתיים של סבל מצופה בשקר ושנתיים של אשפוז אצל החבר'ה עם החלוקים. עכשיו אני מתמודדת.

כל חיי הייתי קלה מידי לעיכול, נשכחת. רגילה. 

בגיל 21 אכל אותי משהו אחר ולא בלע עד הסוף, עשה ממני מישהי עם סיפור מיוחד. טיפולים פסיכולוגיים, אשפוזים במוסד. כבר אין בי שום דבר רגיל, השטנץ טמוע בי גם אחרי ארבע שנים. גם אחרי שבאמת ניסיתי לחזור למשקל ממוצע ולחיים נורמליים, זה אף פעם לא באמת נגמר. 

יש דברים שתמיד יהיו קשים לעיכול.



נכתב על ידי
מור
נושמת קריאה וחיה כתיבה, אוכלת אותיות כשמתחשק לי
הדף נקרא 34 פעם
רוצה להגיב? התחבר

כתוב היטב
ס-ז כתב לפני 4 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש