אסור להעליב ספרניות

קובי קמין
3 דקות קריאה | שבת 14 למרץ

הצלחתה או אי הצלחתה של חנות ספרים ישנים תלויה בכמה גורמים.
הגורם העיקרי הוא מלאי הספרים שברשותה בכל זמן נתון.
משכך, הדאגה הגדולה של בעל החנות (אני) הוא לא הקונים אלא אלו המוכרים לחנות ספרים.
ובכן, בהיותי צעיר לימים הייתי מתרוצץ בכל רחבי הארץ במרדף אחרי ספריות שניתן לרכוש.
אחד המקורות הטובים ביותר לרכישת ספרים היו הקיבוצים.
מדרך הטבע, אישיותי הכובשת (!) ובעיקר אהבתי ספרים הייתה לעתים קרובות נושאת חן בעיני ספרניות קשישות חביבות
כך, לפעמים הייתי מגיע לספריה אצל קיבוץ מסוים, ותוך כדי שאני מנהל משא ומתן עם הספרנית על כוס תה ידידותית ועוגייה קשיחה או וופל לימון של הזקנים, הן היו מתקשרות מתוך רצון טוב לספרנית של קיבוץ שכן ומשכנעות אותה (איזה בחור צעיר ונחמד.. ממש אוהב ספרים אמיתי...) למכור לי ספרים.
כך היה קורה ובאותו היום הייתי מדלג מקיבוץ אחד לקיבוץ לידו, או כמו שאומרים 2 ציפורים במכה אחת...
ובכן, יום אחד, הייתי באחד מקיבוצי מרכז הארץ וממנו דילגתי לקיבוץ סמוך.
אכזבה רבתית.
ספריה גדושה כל טוב, אך ספרנית, אחת ממקימות המשק, קשוחה כמו מסמר ... קמצנית בת קמצנית.
כן, היא בנתה את הספרייה במו ידיה, היא מכירה כל ספר באופן אישי, והיא תדגור עליהם עד שהם או היא ימותו, מי שיבוא קודם.
לא עזר לי כל החביבות שהפגנתי.
בקושי יצאתי עם כמה ספרים.
אבל הייתי נחמד ומנומס. כמה ספרים יותר טוב מכלום.
2
בוקר אחד אני מקבל טלפון.
"מר קמין?"
"כן. במה אני יכול לעזור?"
"אתה אולי לא זוכר אותי, אבל הייתי אצלי לפני כשנתיים, בספרייה של קיבוץ חרציץ (שם בדוי)"
לא ממש זכרתי, אבל אני מנומס.
"האם אתה עדיין קונה ספרים?"
"כמובן".
בקיצור, קבעתי עם הספרנית הנחמדה להגיע עוד יומיים.
קראתי לחבר, שכרנו רכב ויצאנו לדרך.
נכנסתי לתוך הספרייה והצגתי את עצמי. הספרנית, קשישה זעירה, קמוטת פנים, בגדיה נראים יותר מכל כמו מדים לכסנה אלי מבט חשדני מעל לכוס התה הנצחית. המבט התרכך כמעט מיד.
"אתה קובי?"
"כן".
"יופי שבאת".
לאחר כוס התה המקובלת, שאלתי איפה הספרים שהגברת מוכנה למכור.
קיבלתי תנועת יד רחבה, "הכל".
"מה?"
"כן, הכל. כל הספרייה למכירה".
זה, עוד לא קרה לי.
זה לא הגיוני.
לא יכולתי להתאפק, "למה? אתם מחסלים את הספרייה?"
"לא", הגיעה התשובה. "אני מחסלת".
"למה?" הפגנתי טיפשות לא מסחרית בעליל.
ובכן. מתברר שלפני כשבועיים הודיעו לספרנית המכובדת, היא שהקימה את הקיבוץ במו ידיה, היא שהייתה מהגרעין המקורי שבנה את הקיבוץ, היא... תאלץ להעביר את הספרייה למקום אחר, קטן מאוד ומאוד לא מכובד. ובמקום הספרייה, שומו שמיים, יפתחו חדרי מחשבים.
ולכן, היא תראה להם מה זה!
"בקיצור, בחור נחמד, קח כל מה שאתה רוצה, בכל מקרה, מחר יגיעו לכאן משאיות של אמניר וייקחו את כל מה שיישאר. הוצאתי למקום החדש רק את הספרים החדשים, שייקראו רומן רומנטי וספרי מתח כמה שהם רוצים..."
מה אומר ומה אגיד.
"אבל אתה, אני בטוחה שתמצא אנשים שיאהבו אותם כמו שצריך, לא כמו חברות הקופים האלו של המשק".
הסתערתי על הספרייה.
אספתי ואספתי, ואז שוב אספתי, ועצרתי לנוח.
וחזרתי לאסוף.
אוצרות.
מילאתי את הרכב עד כדי כך שאפילו מתחת לרגליים שלי היו ספרים.
(הנסיעה למקום לקחה כשלושת רבעי שעה, הנסיעה בחזרה לקחה יותר משעתיים, הרכב פשוט כרע מעומס ונשבע לכם ששמעתי אותו ממלמל - די, אני לא יכול יותר, כבד לי)
ואז הגעתי לחלק שאני מחבב - התשלום.
נכון שלא תכננתי שאוכל לקחת כזאת כמות וכאלו אוצרות.
מילא, מחר נריב עם מנהל הבנק.
פתחתי את פנקס הצ'קים.
"שום דבר", פסקה הספרנית. "הכל בחינם".
והוסיפה, "אני אראה להם מה זה!"

Photo by National Cancer Institute on Unsplash



הדף נקרא 13 פעם
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש
רוצה להגיב? התחבר


אנשים, קובי קמין 2 דקות קריאה
5 לאוגוסט 2019
מר קראב האיום, קובי קמין 10 דקות קריאה 24 ליוני 2019