אנושי אינו-נשי

מור משרקי
שבת 21 למרץ · 4 דקות קריאה
Photo by Jakub Dziubak on Unsplash

"יש לי עוד זמן," אמרה בלה בקול בטוח ולגמה ממשקה העפר שלה. 

היא הייתה גדולה ממני בחמש שנים, ואני עצמי כבר הייתי בת 37. הרמת הגבה שלי לא נסתרה מעיניה.

"אוי זרי, אל תסתכלי עליי ככה, יש לי עוד לאן לשאוף, אני לא רוצה להגביל את עצמי עכשיו." היא הקלידה משהו על גבי הלוח האלקטרוני שהותקן על השולחן ולחצה על כפתור ההזמנה של המלצרית.

"לאן את עוד רוצה לשאוף? את בשיא! מנכ"לית בחברת הייטק מצליחה כבר יותר מעשור." אמרתי צוחקת ספק נדהמת. "לא הגיע הזמן להתמסד?"

"את נשמעת כמו אמא שלי," נזפה בי בלה, "והיא בעצמה ביקשה את האנושי הראשון שלה בגיל 50! היית מאמינה? והיא הספיקה איתו יפה מאוד..." היא הנמיכה את קולה ללחישה צופנת סוד, "עד שהיא הגישה בקשה לזרוק אותו בגיל 88 ולקבל חדש מהניילונים, בלי בושה!"

כעבור רגע המלצרית קיבלה את הקריאה הממוחשבת והגישה לבלה עוגת בר ברוטב אוכמניות. התפריטים הגריינגיים הפכו ממש מגוונים בשנים האחרונות, ועדיין הקינוח החביב ביותר בקאסה של קאסי היה עוגת הבר הזאת.

בלה הייתה באמצע הרכילות החמה האחרונה על אמא שלה, אישה בת 103 שהייתה נמרצת יותר ממני, כשהבינה שהעוגה נגמרה עוד לפני סוף הסיפור.

"אבל עזבי," היא התיישרה לפתע במקומה והפנתה אליי כפית מאשימה מוכתמת ברוטב אוכמניות, "שמעתי ממקור מהימן שהגשת בקשה לאנושי הראשון! מתי זה קרה?!"

"סלינה סיפרה לך אני מניחה." גילגלתי עיניים בחיוך. סלינה עבדה כמזכירה של בלה ולמרות שלא היו חברות טובות, ידעתי שהרכילויות ביניהן זורמות כמו מים. ואם הרכילות נוגעת אליי אז כמו נהר שוצף במורד גבעה. 

בלה הרימה כתפיים בהיתממות מיותרת.

"שבוע שעבר." הודיתי, "אני צריכה לקבל אותו בעוד יומיים בערך." ניסיתי להשוות לקולי נימה אגבית וחסרת ייחוד. האמת היא שזה לא היה יומיים בערך, אלא יום ו-13 שעות בדיוק. מאז הגשת הבקשה ואישור המשלוח ספרתי באדיקות את שבעת ימי העסקים עד שהאנושי אינו-נשי שלי יגיע, ובכל פעם שהסתכלתי בשעון גם חישבתי לאחור את השעות.

"נו, ואיך ביקשת אותו?" בלה הייתה להוטה לשמוע. יותר מידי להוטה יחסית למישהי שהצהירה לפני רגע שהיא לא מעוניינת באנושי אינו-נשי בקרוב.

"גם את זה סלינה סיפרה לך!" קראתי בחוסר אמון כשהבנתי את פשר הלהט המזויף. 

"היא קיבלה חצי יום חופש על זה." ענתה בלה ביובש, "אבל אני עדיין רוצה לשמוע את זה ממך. חוץ מזה, אולי היא עיוותה כמה פרטים כדי לדרבן אותי לחקור יותר."

"כן, זו בהחלט התנהגות שאופיינית לה." מלמלתי. אהבתי את סלינה אהבת אחיות אמיתית, אבל בחיי שהיא הייתה מניפולטיבית כמו השטן. 

לרוב זה פעל לטובתי כשחסיתי תחת הגנת האחות הגדולה שלה. אבל אחרי שאמא והאנושי שלה הגיעו לגיל 120 ועזבו את העולם, התרחקנו זו מזו ונעשינו יותר עצמאיות, מה שאומר במקרה של סלינה שהיא הפכה פחות רחמנית כלפיי. ועדיין, היא הייתה כל המשפחה שנותרה לי. לפני שלוש שנים היא ביקשה אנושי אינו-נשי וכבר ילדה את הראשונה שלה, אנני.

"אז... שיער מתולתל שחור?" דירבנה אותי בלה בחיוך ידעני.

"כן, ועיניים כחולות." סיפקתי את הסחורה המבוקשת, לא בלי מבוכה.

"גודל?" בלה חקרה.

"175 על 80. אני אוהבת די מרופד." עניתי בלי לחשוב.

"לא זה!" היא קראה בחוסר סבלנות והמתינה עד שהבנתי את מלוא משמעות כוונתה.

"דילגתי על הסעיף הזה!" מחיתי.

"גם על-"

"כן!" מיהרתי לענות, "ממש לא חשוב לי הצורה וצד הנטייה. גם לא הצבע."

"יש סעיף של צבע?" ענתה בלה בהתלהבות, "מעניין אם יש הבדל. תצטרכי להתנסות עם כמה אנושיים בשביל זה. למרות שבטח תגיעי לזה גם ככה כשישעמם לך מהראשון ותרצי גיוון."

"אני לא אגיע לשם," עניתי בביטחון. "אני סומכת על המומחים בחברה לילודה שיידעו לייצר אנושי שמתאים לי."

"לא תמיד מה שאת חושבת שמתאים לך הוא באמת כזה." הזהירה אותי בלה ברצינות ואז צחקה, "לא שאני יודעת על זה משהו, כן?"

המשך הערב עבר בנעימים. אחרי שעה בלה התפתתה לעוד פרוסה של עוגת בר ונקנסה ברוטב אוכמניות שהותז על החליפה שלה, זה היה האות שלנו לזוז.

בלה הזמינה לנו קאבי צבעונית ונופפה בארנקה מולי לסמן שהיא משלמת. הערב היה חם וריח עצי הצפצפה בשדרה היה חריף במתיקותו.

"זרינה אני יודעת שאת לא מתכוונת להחליף, אבל מה יקרה אם לא תאהבי אותו?" שאלה בלה פתאום.

"זאת לא המטרה." עניתי בחדות. בלה הסתכלה עליי במבט מוזר. היא הכירה אותי טוב כל כך. היא ידעה שאצלי זאת כן המטרה.

"אני אתן לו הזדמנות בכל זאת." עניתי בקול רך יותר, "עברתי רבע מחיי לבד. לרוב זה לא הפריע לי, אבל בשנים האחרונות הבנתי שזה ממש חסר לי. משפחה. אני רוצה את זה, ואני צריכה אנושי אינו-נשי בשביל להגשים את החלום הזה."

בלה הסתכלה עליי ברחמים, ידעתי מה היא חושבת.

"זה לא קשור למוות של אמא שלי." עניתי בעייפות. "היא והאנושי שלה... זה היה משהו אחר שם ביניהם. היא הייתה איתו 88 שנה את קולטת? קיבלה אותו בגיל 32, הביאה את סלינה בגיל 40 ואותי בגיל 51. היינו משפחה מאושרת. בלי החלפות, בלי ניסיונות שניים. זה היה מאמץ מתמשך, בלי ויתורים, רק ככה אפשר להשיג אהבה אמיתית."

צפצוף עדין נשמע והקאבי נעצרה במדרכה הסמוכה. בלה הצמידה את אצבעה לידית, טביעת האצבע אומתה והדלתות נפתחו. היא הזינה את שתי הכתובות שלנו ולחצה על כפתור ההפעלה. התרווחנו שתינו על המושב והקאבי החלה לנוע.

הנסיעה הייתה קצרה ועברה בשתיקה.

"נדבר מחרתיים? תבואי אליי עם האנושי שלך, תכירי בינינו?" שאלה בלה כשהקאבי עצרה מחוץ לדירה שלי ופתחתי את הדלת ליציאה.

"נראה." עניתי, ובתגובה למבטה המבוהל הרגעתי בקריצה, "אולי אצטרך איתו קצת זמן ביחידות. בשביל להתאהב צריך להכיר קודם, לא?"

בלה צחקה והנהנה בהסכמה. סגרתי את דלת הקאבי וצפיתי בה כשהתרחקה. 

הצצתי בשעון. עוד יום אחד ו-10 שעות.



נכתב על ידי
מור משרקי
נושמת קריאה וחיה כתיבה, אוכלת אותיות כשמתחשק לי
שמונה פירגונים מאסא וולפסון, מורז ברנדיס, נאקסון
הדף נקרא 20 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש