פעילות מבצעית

איציק [יצחק מיכאל] ליסמן
שלישי 17 למרץ · 2 דקות קריאה

בסביבות ארבע בבוקר חזרנו לביתנים, באגף הדרום-מערבי המבודד, במחנה "שרגא", שהוא הבסיס הקבוע שלנו, שם אנחנו נקלטים, מצטיידים, מתודרכים, מתאמנים וממנו יוצאים למשימות.
אצלנו ב "369" לא מבזבזים ימי-מילואים על שמירות ובט"שים. אצלנו – רק פעילות מבצעית. הבסיס די מצ'וקמק, פעם טירוני גולני הוכשרו כאן. הביתנים עלובים, אבל אנחנו, כשאנו באים, משדרגים כל מה שאפשר. אנחנו כבר ילדים גדולים ויודעים להביא כל מה שחסר, החל ממזגנים ניידים, דרך שרות "קייטרינג" מנהריה, וכלה, נניח, בתקציב לאירועים חברתיים, עזרה הדדית וכדומה. אפילו מתחם-האימונים והמטווחים, בשדות "בוסתן-הגליל" הסמוכים, גם אותו שידרגנו בעצמנו.
בארבע בבוקר אתה לא עושה כלום חוץ מלהיזרק על המיטה ולהשלים שעות-שינה. כל השאר יקרה במשך היום הבא. למרות העייפות, כבר במבט ראשון הבחנתי שהיו לנו "דיירים" בביתן. זה לא היה סידור המיטה שהשארתי, שלא לדבר על הציפית המטונפת של הכרית. החברה שאיתי אישרו שאני צודק, שגם אצלם. שלפתי גופיית- גטקס נקייה, פרסתי על הכרית ונזרקתי לישון.
חג'בי השכים אותנו באחת בצהריים, כדי שנספיק לאכול משהו. באור-היום הבחנתי מיד שאינני מוצא את זוג-הנעליים השני שלי. צריך להבין, אני יוצא למבצעית עם זוג נעליים, אפשר להגיד, קונבנציונאליות. כן, גם הן אדומות, גם הן קלות, אך לעולם לא ישוו לזוג מהסדרה המיוחדת, שקיבלנו בסוף ה"סדיר", שמלוות אותי כבר עשרים שנה. ואלה נעלמו.
יצאנו לחיפושים בסביבה, תחקרנו, נכנסנו לביתנים אחרים, ולא מצאנו כלום מהציוד שנעלם לי ולאחרים.
עדכנו את עמרמי, הרס"פ. מי שאף פעם לא היה נחמד, ולעולם לא יהיה "אחד מהחברה", התייחס באדישות למידע. "עד הפעם הבאה זה ימצא", הוא קשקש. בשלישות אישרו, וגם הצדיקו, שאם אנו יוצאים לשבוע, פלוס-מינוס, הם מאיישים את המיטות ביחידות אחרות.
בערב, בביתן, חג'בי והרשקו הובילו קו תקיף. אין ויתורים, ברומא כמו ברומא, מה שנעלם – יושלם, כמו פעם.
אמרתי להם שאני מתנגד, בכל זאת, עורך-דין, עובד בפרקליטות מרכז, אני לא יכול להיות שותף לתגובה של "מערב פרוע". יש לנו את מחר, עד השחרור בצהריים, לפחות נחתום על טופס 1065, נשפט ונזוכה על הציוד החסר.
באין הסכמה הלכנו איש למיטתו. בסביבות חצות כביתי את מנורת-הקריאה, על-בטריות, שהכנתי למילואים, ונרדמתי. כשהתעוררתי בבוקר, כשהתעוררנו, נערמו במרכז הביתן כל פריטי הציוד החסרים. כלומר, לא החסרים אלא אחרים, כמותם, אפילו חדשים יותר.
איש לא קיבל אחריות על ה"נס האפסנאי" שקרה לנו. אני הודעתי שאינני נוגע בציוד הזה, עקבי בעמדתי העקרונית.
לבסוף נותרתי אחרון בביתן. הרשקו נדנד לי שאצא כי הייתי ההסעה שלו. "רבאק, זרוק כבר הכל לבאגאז' ונסע. יש לי עוד קניות לשבת בדרך!"
אספתי את עצמי ואת קיטבג-המילואים שלי. הרשקו הרים את הנעליים החומות, המבריקות, וזרק אותן לתא המטען של המכונית שלי, יחד עם שאר הציוד. עשיתי עצמי כלא רואה ונכנסנו לאוטו.
כתמיד, נוצר טור של מכוניות לפני מחסום ה-ש"ג. היציאה לכביש נהריה-עכו, הדחוס, תמיד איטית. כשהתקרבנו יותר ראינו שהפעם זה שונה. ניידת של המשטרה הצבאית הייתה ממוקמת בצמוד למחסום היציאה והשוטרים נראו כבודקים את המצאי במכוניות.



גמלאי, נולדתי בישראל ב- 4.4.51, תושב חולון
שני פירגונים ממורז ברנדיס, איילת
הדף נקרא 13 פעם
רוצה להגיב? התחבר

זה בהמשכים?
מורז ברנדיס כתבה לפני 4 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש