משל החרובים

איריס ומנחם בייגל
7 דקות קריאה | שבת 21 למרץ

מעשה בקבוצה שטיילה באחד מיערות הגשם.

הגשם הגדול

כמו שקורה פעמים רבות באזורים הטרופיים, החל לרדת גשם, הם מיהרו לחפש מחסה, על-פי המפה היה אמור להיות מתחם של מערות ממש קרוב בצד השני של הנהר. המומים מהממטרים העזים רצו מעט עיוורים מהחשכה שירדה בפתאומיות ומטיפות המים ששטפו אותם עד שהגיעו אל גדת הנהר. 

נהר זו הייתה הגדרה ממש מצומצמת לעומת מכשול המים השחור והעצום מולו ניצבו רועדים מקור, מבינים, כי ניתן היה לחצות לעבר השני רק באמצעות גשר עץ רעוע למדי. אף אחד לא העז להניח כף רגל על הגשר והם נסוגו כאיש אחד. שעות ארוכות עמדו תחת העצים הגדולים מגוננים על עצמם במעילי גשם וממתינים בקוצר רוח לאור יום.

בבוקר, התברר שלא היה זה גשם רגיל, הנהר עלה על גדותיו והגשר היה שקוע בחלקו בתוך המים הגועשים. "אין ברירה, חייבים לעבור", קראו אחדים מהם, "המים עולים ולילה נוסף של גשם יהרוג אותנו בוודאות". תוך חששות כבדים עלו בזה אחר זה על הגשר והתקדמו בזהירות רבה בחזרה אל הגדה השנייה.

האסון הראשון

המטיילים היו זהירים ותכננו את המעבר בקפידה, אך המזל לא עבר איתם מעל הנהר באותו יום, חריקה בישרה רעות ואחר כך עוד אחת ובזו התשיעית קרס הגשר ועשרות רבות מהם נפלו למי הנהר הקפוא ונסחפו עם הזרם, עד למפל שיצרו המים האדירים שבתחתיתו בור אדיר ממדים. צעקות וקולות שבר מלאו את החלל ואלו הבודדים ששרדו איבדו אף הם את שארית תקוותם להינצל ואף את הכרתם.

הנס 

שעות ארוכות, אף יותר מיום שכבו עשרות רבות מהם על קרקעית הבור מחוסרי הכרה ורק לאט לאט שבו אחדים ופקחו את העיניים, לא מאמינים כמה ברי מזל הם, לצדם שכבו מחוסרי חיים מטיילם שלא שפר עליהם גורלם וכאן במקום הזה, פגש אותם הנסיך השחור וקצר את נשמתם.

אחרי שהתאוששו והחלימו מהפציעות הרבות, גילו לתדהמתם, כי הבור עמוק ותלול, אך גם רחב ידיים עד כדי כך שצמח בו יער קטן של חרובים ואפילו זרם בו מפל קטנטן שהזין בריכת מים זכים. הם חפרו בכאב בור גדול ובו הטמינו את חבריהם שלא שרדו את הנפילה והבטיחו זה לזה, כי לא משנה מה יקרה מעתה, מאוחדים הם במטרתם לשרוד את האסון.

המזון שאמנם היה חד גוני היה בשפע והמים טובים. המטיילים היו מאושרים, הרי ידוע שבמצבים קיצוניים, כל אוכל דל הופך עד מהרה למעדן משובח. על מנת שלא להיות חשופים לתהפוכות מזג האוויר בנו בצלע ההר מחסות, בטוחים כי יהיו אלו זמניים, "רק לכמה ימים או שבועות בכדי שכולם יחלימו".

החוק

הזמן חלף והמטיילים חשו חזקים דיים בכדי לנסות ולצאת מהבור, אך הניסיון לטפס לא צלח, הקירות היו חלקים מידי ולא ניתן היה למצוא אחיזה מספקת בכדי לעלות אל פני השטח, לבסוף מעט מתוסכלים החליטו להמתין עד ליום המחרת בכדי לטקס עצה.

בבוקר, איזה פלא, צמחו להן עשרות פטריות ענקיות ויפות, כמה מהמטיילים קטפו מהן וטעמו, אך הטעם היה מוזר ומריר. כמעט מיד, הבינו כי טעות נעשתה, כל מי שטעם החל לסבול מכאבים אדירים בבטנו, מחיר הסקרנות היה כבד, הקאות ושלשולים ולבסוף התשלום המוחלט, מכה נוספת וקשה נחתה על הקהילה הקטנה, עוד בור גדול נחפר בידיים רועדות ובעיניים דומעות. האיש המבוגר בחבורה ניגש אל סלע גדול שהיה מקום ההתכנסות העיקרי שלהם וחרט באותיות גדולות את החוק, "מותר לאכול רק חרובים", כולם הנהנו בהסכמה, לא ניתן לסמוך על שום דבר מאכל אחר, רק חרובים.

אחרי שבועות וחודשים בהם ניסו פעם אחר פעם להעפיל אל פני הקרקע ללא הצלחה ולנוכח המטיילים הרבים שמצאו את מותם בנפילות קשות הבינו מדוע בלתי אפשרי לטפס למעלה, הסלע הנקבובי הגיר מים מתוכו וכמו טבעת של חלקלקות סגר כל אפשרות למעבר, כך נולד החוק השני, "אסור לטפס".

עולם החרוב

חלפו שנים, הקהילה הקטנה גדלה, מהחרובים למדו להתקין מעדנים רבים, משקאות מהאבקה שטחנו מחרובים מיובשים, תבשילי חרובים צעירים ועוד ועוד.

אחרי שנה הצליח אחד המטיילים להפיק מפרי החרוב שרף דמוי גומי ובתוך שבועות ספורים הוקם בית מלאכה ראשון בו  ארגו בד שהופק מאותו נוזל צמיגי וסנדלים מענפי חרוב קשיחים מצופים בגומי. 

החרוב, הפך למקור החיים ונודע בכינויו "העץ הקדוש". מגיל צעיר מאוד, למד כל ילד, איך לטפל בעצי החרובים, להסיר מהם בעדינות מזיקים, לזהות את המועד המדויק בו ניתן לקטוף אותם, איך מסירים נכון את הקליפה בכדי לחשוף את הזרעים המשובחים, בכל בוקר היו יוצאים אל היער הקטן שלהם ומסלקים כל הפרעה, שיחי פטל וגרגרי יער אחרים שניסו לגדול היו נעקרים מיד כאשר יצאו ניצנים רכים. 

בפינה הצפונית של הבור גדלו כמה שיחים עקשניים, קוצניים וגבוהים מהישג ידם של מרבית המטיילים ובכל שנה, הופיעו בקצוות הענפים הדקים שלהם פירות קטנים ואדומים. 

הפירות הללו רעילים הסבירו הזקנים, הם באו לעולם בכדי לפתות אתכם ולא נוכל להציל אתכם מכאבי הבטן הקשים שמהם תסבלו בוודאות, האזהרה עבדה וגם משמר השיחים עשה עבודה חשובה בעת הבשלת הפירות הם הסירו במהירות אותם בכדי שלא להכשיל את הצעירים שטרם הבינו את הסכנות שבטעימת הפיתוי האדום. 

שגשוגו  של יער החרובים היה לפלא ועשרות השימושים בכל חלקיו הפליאו מאוד את כולם שהרי ידוע כי היו עלולים להיקלע לאותו בור עם יער אחר חסר תועלת. ככל הנראה חשבו כולם, כי החרוב אינו אלא ביטוי פיזי לכח פלאי כלשהו ששומר עליהם, החרובין, כך קראו לכח בחיבה, אוהב אותם והוביל אותם לגן עדן של חרובים. על הסלע הגדול נותרו שני חוקים שהבטיחו את הקהילה שלמה ובריאה, אוכלים רק חרובים ואסור לטפס.

הקהילה אמנם גדלה ושגשגה, אך מידי פעם היו סלעים טועים שנפלו ללא אזהרה וגרמו לפציעות וגם שיטפונות הציפו את הבור בכל כמה חודשים. הקהילה בנתה מחסות מעל לקוו השיטפונות וגם המליצה לכל מי שלא הולך לקטיף חרובים להישאר ככל האפשר צמוד לקירות הבור, או יותר טוב במחילות שחפרו אל תוך פני הבור שלהם. אולם בלילות, המשיכו צעירים לחלום על העולם המופלא מחוץ לבור, ארץ השפע עליה סיפרו זקני הקהילה.

העלייה הראשונה

בלילה אחד, בקול חבטה עזה, נפל עץ אדיר אל הבור, הוא ניצב כסולם ממש, מעל לקוו החלקלק, מזמין ומפתה. משמר השיחים נזעק וגידר מיד את העץ המסוכן ונערך לכרות אותו בטרם יעלו לכל מיני פרחחים רעיונות בראש. 

אבל פיתוי קיים כדי לכבוש אותו, או לממש את הרעיון שבו, ובלילה אחד  עלתה קבוצה נחושה במעלה העץ, עד למקום בו קירות הבור היו מספיק יבשים. הם טיפסו כל הלילה נאבקים במצוק התלול, רבים לא השלימו את המסע וצנחו למטה אל מותם, אך את מה שהתחילו היו נחושים לסיים. וכך קבוצה קטנה  עלתה עד הסוף למעלה, עם שחר, פצועים וחבולים, הגיעו אל פני השטח כדי לחזות במחזה מבעית. הנהר שצף מטרים ספורים מפתחו של הבור הענק שלהם. 

העלייה השנייה

הצעירים הבינו מיד, כי לא יעבור זמן רב והנהר יגיע אל שפת הבור ויציף אותו. הם צרחו והרעישו עולמות מנסים לשכנע את שאר החברים לעלות אליהם, הם שלשלו מטה ענפים חזקים על מנת שיקלו על הטיפוס. אך להפתעתם רק מעטים ספורים הואילו לנטוש את דרכי אבותיהם ולעלות למעלה.

הם בנו בקתות על הגדה היבשה והבחינו, כי אין חרובים בארץ מוזרה וחדשה זו ודיי מהר אזל המלאי שהביאו איתם. בלית ברירה עקבו אחרי חיות היער וטעמו מהפירות שהן אכלו והם היו טעימים ומזינים מאוד. הם אמנם התגעגעו לתבשיל החרובים של בית אמא אבל לפחות נותרו בחיים.

האסון השני וההצלה

ואז בא הגשם הגדול, הנהר סגר את המרחק במהירות ואשדי מים כבירים החלו מציפים את הבור, העולים התגייסו לסייע לניצולים שהצליחו לטפס ולשחות למעלה, שוד ושבר גדול בקהילה ממנה נותרו רק מעטים. בעצב ובתחושת אחריות בנו עוד בקתות ואספו עוד פירות שיהיה די לכולם וכך ובקושי שרדה הקהילה את המשבר הגדול. 

בחלוף הזמן, שוב גדלה הקהילה, בנתה בתים יפים, יצרה קשרים עם כפרים שכנים שנהנו לשמוע את הסיפורים מהבור ולספר כיצד הם שרדו את אותם שיטפונות לא רגילים שתקפו את האזור, לכל משפחה וישוב הייתה דרך מיוחדת משלו לשרוד את אסון הטבע שפקד אותם, חלקם עלו אל ההרים הגבוהים והייתה אפילו קהילה שהתגוררה דרך קבע על רפסודות גדולות ששטו בנהר, הם סירבו לרדת אל היבשה, מסבירים שאיבדו את האמון ביציבות האדמה ונהגו למלמל, המים הם יסוד עולם.

אך לא כל הקהילה שמחה בקשרים החדשים ובעולם שנפתח בפניה, הם היו נוהגים לעמוד ערב ערב על שפת הבור שהוצף, ממתינים שירדו המים.

לשאלה, "אנחנו לא מבינים מה יש לכם שם? ", הם ענו, "לטפס למעלה לא הייתה ברירה אבל חייבים לאכול רק חרובים", אנחנו ממתינים שתהיה לנו שוב גישה ליער שלנו שם למטה.

"במשך מאה שנים אכלנו חרובים ושרדנו, זוהי הסיבה לכך שאנחנו פה וכל מי שאוכל משהו אחר פוגע במסורת ואינו ראוי להיכנס לקהילתנו".

הצעירים לא הבינו וגם אנחנו חברים לא מבינים, לא כל דבר שעוזר לשרוד בתקופות קשות ראוי להישאר כפי שהוא ללא שינוי בתקופות אחרות, חשוב לאכול "חרובים" כדי לזכור את הטעם אבל להיות פתוחים גם לדברים אחרים וחובה גדולה לטפס מכל בור למעלה, אחרת בשלב כזה או אחר יציף אותנו נהר גדול.




פירגון אחד ממורז ברנדיס
הדף נקרא שבע פעמים
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש
רוצה להגיב? התחבר