בידוד מתוך מרפסת

מור
3 דקות קריאה | שבת 21 למרץ
Photo by Artur Aleksanian on Unsplash

עכשיו כבר אין לה בשביל מה לשבת במרפסת. יותר נכון, כבר אין לה בשביל מי.

דווקא יש שמש יפה היום, נעימה. היא חושבת לעצמה ומסרקת את שיערה הלבן מול החלון. לא כמו השבועיים החורפיים האלה שהיו והרטיבו את התחפושות של כל האנשים. זה היה רק לפני שבועיים ובכל זאת מרגיש כל כך מזמן. 

הרבה השתנה מאז. 

היא יצאה הבוקר למרפסת, כאילו הכול כרגיל. עם אותה כוס תה, עם אותן עוגיות חמאה. לאחר כמה שעות היא הבינה שאין טעם, אף אחד כבר לא יוצא החוצה. בדממה היא אספה את הכוס, את הצלוחית עם הפירורים, את השובל של השמלה שהשתרך מחוץ למעקה הברזל ונכנסה פנימה. 

כבר שנים שהיא חיה מהחוץ לפנים. נמצאת בתוך הדירה העתיקה שלה עם כל החפצים והזיכרונות, אבל יושבת בחוץ במרפסת, נושמת את השאון העירוני ואת האנשים שהולכים ברחוב ועסוקים בעצמם. כמה נפלא בשבילה לחיות דרכם. 

הורים חמורי סבר ופעוטות מתנדנדים לצד כלבים נרגשים ועגלות מקרקשות. תהלוכה קטנה, רבת רגליים וגלגלים. אלה עברו בשעות הבוקר המוקדמות. 

מאוחר יותר כמה בחורים הולכים ביחד, נושאים תיקיהם ברישול, צוחקים, מתווכחים על כדורגל. כמה גברים מגיחים מהצד השני, יותר מעומלנים, צוחקים פחות ורבים על פוליטיקה. 

בני זוג אוהבים מטיילים יד ביד בשעת ערביים, לא מדברים הרבה אך עיניהם אומרות הכול. גם כשהן עצומות, גם כשהן מסתכלות על הכול חוץ מאחד על השני, כמו היו גוף אחד רב גפיים וחד-מבט. 

איש מבוגר עם עיתון, נערה עם אוזניות שפופת ראש, ילד הולך עם אחיו הקטן בחזרה מבית הספר, בחורה מעונבת מקישה על המדרכה עם עקבים ותיק מסמכים גדול, זקן בשיער פרוע ובנעלי בית מאכיל כמה חתולים... 

כולם עוברים דרך הרחוב שמתחת למרפסת שלה, עוברים דרך עיניה בסרט נע שלא נגמר.

היא בוחנת אותם, סקרנית. לפעמים ממציאה עליהם סיפורים. לפעמים רק מתבוננת בשקט. ככה היא העבירה שנים. ראתה אנשים מוכרים שהלכו והתבגרו, חלק נעלמו, אולי עזבו את העיר. היא ראתה חדשים שהפכו למוכרים, או חדשים שרק עברו בסביבה. הם היו כל יומה. הם נתנו לה סיבה לקום בבוקר ולצאת למרפסת.

אולי לראות אותם גורם לה להרגיש צעירה שוב. אולי בדיוק להיפך, גורם לה להרגיש שהיא מיצתה את החיים, ודווקא שמחה שהיא כבר אחרי כל זה. אולי ככה היא נזכרת שגם היא הייתה חלק מהרחוב הזה, חלק מכל השטף-קצף של החיים שזורם בין הידיים בלי שאפשר לרגע לעצור, לסגור את הברז, לנגב את האדים מהמראה ולהסתכל בעצמך באמת. 

אולי, אני לא יודעת. אולי גם היא לא באמת יודעת. אולי זה לא משנה.

אבל עכשיו הרחוב ריק. גם אתמול הוא היה, גם שלשום. מידי פעם עוד רואים מישהו צועד במהירות, פיסת בד מכסה מחצית מפניו וחושפת עיניים מודאגות. הילוכו יעיל, קר, נמנע ממגע או מהשתהות. בהתחלה גם בהם היא הייתה מסתכלת, אך עד מהרה הבינה שזה משעמם אותה קצת ומעציב אותה הרבה. אחרי שעה או שעתיים כבר הייתה נכנסת הביתה, אוספת כוס וצלוחית ושובל של שמלה וסוגרת את דלתות המרפסת.

כך כולם בבתים וגם היא. דווקא היא שהייתה כל השנים בבידוד מבחירה, פתאום מבינה שלא הייתה בודדה בכלל, לא כל עוד ישבה במרפסת והסתכלה החוצה, התבוננה באנשים שעוברים והייתה לרגע קטן חלק מחייהם. עכשיו היא מבינה שזה הבידוד האמיתי, עכשיו היא רק חלק מהחיים של עצמה, ומהם כבר היה לה מספיק. עכשיו היא מקווה למות.

לפעמים היא תוהה אם היא עוד תהיה פה כשאנשים יוכלו לצאת שוב החוצה. ללכת לעבודה, להסתובב עם חברים, לקחת את הילד לגן או לחזור עם האח מבית הספר. אם זה יקרה היא תשוב לשבת במרפסת, לבד בתוך דירתה ביחד עם הבחוץ הזה שהיא רואה רק מבפנים. 

בבידוד וכבר לא בודדה, חיה יותר מתמיד.




ארבעה פירגונים מאדם האחרון, נאקסון ושני מפרגנים אנונימיים
הדף נקרא 16 פעם
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש
רוצה להגיב? התחבר