זו הדרך הראויה

נאקסון
רביעי 25 למרץ · 4 דקות קריאה

קראון צלעה על רגליה המדממות, הכואבות. הרוח נשבה בעוצמה והחדירה מעין צמרמורת בלתי נשלטת בגופה.  היא הייתה מכוסה מכף רגל ועד ראש בלבוש המסורתי האדום - גלימה אדומה, שמלה ארוכה מרופדת בפרווה עבה מבפנים, נעלי עקב אדומות. לבוש של נסיכה לעתיד. אבל הכל הזכיר לה דם וכאב ורוע...  

"את יודעת שאדום זה צבע טהור, חסוד. הצבע של הגבירות הנכבדות." אמא אמרה לה בחגיגיות לפני המסע. השמלה האפורה שהוכרחה ללבוש החמיאה לה, אבל קראון הייתה בטוחה שאימא מעדיפה ללבוש את הצהוב של האליטה. "איך נראה לך שאבא ידע שאני ראויה לפני החתונה? האם אני לא לבשתי את אותם הבגדים בדיוק והלכתי את אותו השביל בדיוק?" היא האריכה כל "אני"  במעין חשיבות עצמית וגאווה ששיגעו את קראון. כאילו שיש גאווה במסע הרצחני הזה, חשבה קראון וחשה את כל המרמור עולה בה.

מרמור. 

כעת היא הביטה בעיניים חלולות על הארמון השחור, המסתורי. אור הירח החיוור נשפך עליו והדגיש את מראהו הקודר והעגמומי. או שאלה היו מחשבותיה?

"המסע יהיה קשה, בתי." אמרה כשהמשרתת סיימה להדק את מחוכה האפור. לאחר מכן אימא שלחה אותה לכל הרוחות במחוות יד מזלזלת. "אבל איזו גאווה!" ניצוץ חדר לעיניה. ניצוץ של טירוף. "איזו גאווה כשאת מסיימת את כל הקילומטרים, בתי! אח, איזו תחושה! איזו התרוממות רוחנית, איזו חדווה! רק כך תדעי שאת ראויה לנסיך."

ראויה.

לעזאזל עם הראויה שלך, חשבה לעצמה. ובפעם הראשונה בחייה הבינה שהיא לא רוצה להרגיש ראויה. היא לא רצתה להרגיש כלום למען האמת. היא גם לא יכלה, אפילו אם רצתה. לאורך המסע היא כיתתה את רגליה ושפכה את כל הדמעות שהיו לה, עד שהייתה בטוחה שהותירה מאחוריה נחל. מלבד זאת, כל גופה רעד ללא שליטה מהליכה ממושכת ומקור חודר עצמות.  

"כשתראי את הארמון, וזו תהיה חוויה מרנינה בתי! בהחלט! נצרי כל רגע! האמיני לי! בכל אופן, כשתראי את הארמון, יתקוף אותך איזה חשק פראי, אפילו טירוף, הייתי אומרת, לשבת, לנוח (שלא נדע חלילה, מלח מים, מלח מים). אבל לא! אסור לך! את צריכה להמשיך עד הסוף." היא התייפחה בקול דרמטי ומוגזם. "עד שידך לא תיגע בשחור אין לך מה לעצור, אחרת…." 

אחרת...

היא לא רצתה לדעת. היא ניסתה להדחיק את המחשבות ולהתמקד בארמון השחור. להתמקד בחיים המושלמים שיהיו לה עם הנסיך. ככלות הכול, הוא היה... נחמד. בערך.

"כל הצבעים - כל המעמדות, בתי." אמה שבה לדמיונה. "הדרך היחידה לטפס בסולם, לנצח במאבק החברתי האכזרי, ה… ממש חסר רחמים שזה נורא! אפילו לא אתאר לך מה היה בתקופתי, נורא! אבל הדרך נשארה אותה הדרך. להוכיח את עצמך - זו הדרך היחידה."

הדרך היחידה.

היא שמעה רחש מהשיחים שמאחוריה ואז ראתה צל בוקע מהם. גופה נדרך בהתחלה, אבל אז היא התמלאה עצב בראותה את הנערה האומללה הלבושה בלבן. כל כולה מלאה עפר ואבק. זה היה ברור שהיא מהמעמד הנחות. אבל כשהיא התקדמה ונעמדה לצידה, קראון ראתה משהו מוזר במבטה. עיניה היו מלאות סמכותיות וגאווה, כמו מישהי ש -

 "גם אני הייתי במקום שלך." הנערה אמרה וקולה היה מלא ביטחון. קראון הביטה בה בתדהמה. "זו החלטה קשה. אבל את לא חייבת לבחור עכשיו. גם אם תשבי, אני לא אגלה לאף אחד. נשבעת!"

קראון הסיטה ממנה את המבט ובהתה בחלל השחור בריקנות. "אני לא אשב."

"כרצונך."

דממה השתררה ביניהן לכמה דקות. הנערה התרוצצה הלוך ושוב, כאילו שקועה בהרהורים אבל מהלכת כמו על קוצים. כאילו שאיזה עניין מטריד אותה, חשבה קראון. לבסוף היא נעמדה על ידה.

"אני סתם אמרתי לך." אמרה הנערה וקולה הוצף לפתע באשמה. "עלייך ללכת אל הנסיך שלך. עכשיו לפני שתישברי! אני לא יכולתי לשאת בזה… " קולה החל להיסדק. קראון הקשיבה בדריכות כשהנערה המשיכה בסערה. "אני לא רציתי לשבת… אבל לא יכולתי… הגוף, הכאב…. את עדיין יכולה." עיניה לפתע ניצתו בלהבה. "אני אעזור לך, כן!"

קראון הידקה את שפתיה ויישרה את גבה בהתרסה. היא לא תקבל נדבות או פקודות מאיש. 

"תודה לך, אבל אם לא אכפת לך, אני מעדיפה להיות לבד."

"כמה זה עצוב שעלינו לבחור בגיל כל כך צעיר, נכון?" הדמות התעלמה לגמרי מדבריה והמשיכה בחולמנות. "כל החלטה היא גורלית כל כך. מה שלא תבחרי את תפסידי. אין החלטה טובה, יש רק החלטה פחות לא טובה... אבל מי יודע להחליט? מי יודע להחליט? וגם לעיתוי של הבחירה יש משמעות חשובה כל כך… מה אם תבחרי מאוחר מדי? מה אם את מתחרטת על מעשייך?" היא המשיכה ממלמלת לעצמה בעצב ובכאב. "למישהו אכפת? לא! לאף אחד… לאף אחד… וגם אם בחרת בדרך הנכונה, את תמיד תחשבי מה היה קורה אם… זה בלתי נמנע, נכון? נכון? זה טבע האדם. הוא אף פעם לא מרוצה, אף פעם! ולעזאזל עם הכול, גם אני לא! גם אני לא! ואת? את מרוצה? לא, אל תעני לי… את בטח שלא מרוצה. תני לי לנחש, " קראון ירתה לעברה מבט מצמית. " אל תכעסי, אני רק מנחשת… את בטח גרה בבית עשיר מאוד, ויש לך הורים שנתנו לך הכול, ואת תמיד כל כך חשובה וראויה וכל הבנים רדפו אחרייך אבל ברור שתינשאי דווקא לנסיך, ו…"

והבחורה המשיכה להניח הנחות.

קראון נאנחה. היא החליטה.

האמת היא שכבר הגיעה להחלטה ברגע שראתה את היצור המסכן. אבל רק כעת ידעה בוודאות.

את צודקת, אמרה בליבה בעודה צולעת לעבר הארמון, גבה זקוף וליבה שלם, מותירה מאחוריה את הנערה ואת הנחת ההנחות שלה. היא שמעה איזו צעקה לקראתה, אבל היא כבר לא שמה לב. את צודקת, שבה ואמרה לעצמה בתחושה משונה. אני באמת מפונקת ועשירה ובאה ממשפחה טובה ולצערי הבנים מציקים לי ואין לי בחירה בכלום.  אבל אם כך, אז אמא צדקה, חשבה במרמור. אני ראויה וזו הדרך היחידה. 

היא התקדמה לעבר השחור של הארמון ונבלעה בתוך החשכה.



נכתב על ידי
נאקסון
סתם אוהבת לכתוב, ולעשות ניסויים במילים. חלק יוצא מוצלח וחלק פחות. אתם תגידו לי:)
16 פירגונים ממורז ברנדיס, מור, Hilla Nacson
הדף נקרא 14 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש