הגֵּן שלנו סגור

נטע שרם
דקת קריאה | רביעי 25 למרץ

כשאתמול בחמש או שמא בשבע ועשרה הלכתי למכולת היתה לי הארה. ממש כך ברחוב. לא ראו עלי. למזלי.

מה שראיתי באותו חיזיון קל מאוד לתאר. היה שם טלויזיה במעגל סגור. כזו שנפרצת בסרט שבו השודדים פורצים לכספת. התמונה הקפואה בזמן היתה אמורה להיראות כאילו היא בעצם משתנה רק שכלום במקרה לא מתרחש כרגע. 

אבל מה שריצד על מסך הטלוויזיה לא היה כניסה למחסן נטוש מלא יהלומים בשחור לבן. מה שהיה שם היה סליל גנומי מפותל. כשראיתי הבנתי. שום דבר לא זז כי מישהו חיבל במערכת האנושית. מאותו הרגע הרגשתי שזה כל כך נעים להיות בעלת גֵּן קפוא. עוד בתואר הראשון פימפמו לי באיזה קורס על אפיגנטיקה ושינויים גנטיים בעקבות חוויות חיים. למדתי, אבל החיים לא הרשימו לי אף סליל דנא.

מכאן המשכתי בדרך למכולת. קניתי שני ליטרים חלב עמיד וחזרתי הביתה. לא ניסיתי עוד להיאבק בהרגלי הישנים והרעים. גם לא להתאמץ שלא לנסות להילחם בהרגלם של הסובבים אותי. ידעתי שזה כתוב בקוד שפסק מלהיכתב.

הכנתי כוס קפה, לקחתי קוביית שוקולד. מילמלתי בקול: רק זה סגור - הפיכתי למאובן החלה ברגע לידתי. 




ארבעה פירגונים מקטנה (מרב בן-שושן), מור, נאקסון
הדף נקרא עשר פעמים
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש
רוצה להגיב? התחבר