שוליים זה עניין של אופי

מור
3 דקות קריאה | חמישי 26 למרץ
Photo by Timon Klauser on Unsplash

אמיתי? ככה היא דמיינה את זה.

דירת חדר וחצי, מרכז תל-אביב. חדר שכולו מיטה, חצי חדר שכולו שולחן. קצת ספה גם יש, כרית תפוחה ומעט מאוד מקום לישבן. מדף ספרים שנשארו מאובקים עוד מהבית, סט כלים אמיתי ראשון, כוסות בכיור כשהמדיח ריק. חזיות תלויות על חבל מאולתר מהחלון. כשיש מדיח, אין מקום למייבש, לא נורא אמא, מסתדרים. 

על הקירות פוסטרים מרהיבי עין של נופים בעולם. חדשים, לא משהו שהיא העבירה מהחדר בבית של ההורים. אין לה שום פוסטר של "פעם" שיזכיר לה את הילדה שהייתה. אם להיות כנים, בדיוק בגלל זה היא כאן, כדי לשכוח.

הבקרים שלה מנומנמים ונפלאים. יקיצה טבעית לקראת תשע, התלבטות בגדים של חצי שעה לפחות, מקלחת של חצי שעה נוספת. שובל העקבות הרטובות מוביל מהמקלחון למטבח. לא דרך ארוכה, בהתחשב בנסיבות ובמשכורת הסטודנט שהיא מקבלת. 

כמה טאצ'ים אחרונים, תסרוקת, נעליים קלות, איפור. היא מודדת את עצמה אל מול השיק שהיא סיגלה לעצמה כאן במרכז. מה שצמוד צמוד ומה שחשוף חשוף. לא זזה בלי משקפי שמש, גם כן חידוש מהשנתיים האחרונות. בתור באר-שבעית היא לא הייתה מסתובבת עם משקפי שמש כמעט בכלל, אבל בתל-אביב זה בגדר חובה, למי מסתכלים פה בעיניים?

שקשוק מפתחות והיא בחוץ, נותנת לבועה הקטנה שלה להיעלם בתוך הבועה הגדולה ממנה. הכול קצת נשכח ברעש שתמיד תוסס כאן, משאיר מאחור את הפחדים של הלילה והתהיות של הערב, את הרישומים הקטנים שליד המיטה והחלומות שמהדהדים מהחיפושים בגוגל. חיים אחרים, עוד עתיד. בחוץ זה הדבר האמיתי.

אבל יש את הרגעים האלה. 

רגעים מסוימים בערבים מסוימים, כשהיא מדליקה את הרדיו ונותנת למוזיקה למלא לה את הראש. המחשבות שלה קולטות צלילים שלא כנים עד הסוף. מילים ריקות, מתאמצות, משתדלות. יומרנות אמנותית, במי הם נוגעים השירים האלה? היא תוהה, מרגישה פתאום את האמת מחלחלת, מבין כל הסולמות: זה לא זה.

הזמר לא באמת אוהב, הוא לא באמת עצוב, המוזיקה לא בוערת מתוכו, המילים לא מהבפנים של הבטן. הכול פה עבר ביקורת. השחזה. שיפצור. מלקות של מציאות ואמרגנים וכסף וציפיות להערצה. הכול שקר גדול.

וגם אני כמו השיר הזה, היא חושבת לפתע, נזכרת בכל האנשים ששינו, עיקמו אף, הנהנו בהערכה, עיצבו ודיגמו אותה לדעת הקהל. גרמו לה להאמין שככה צריך, שזה מה שהיא באמת רוצה. כולנו עבדים של אותו השינוי.

מה אני עושה פה בכלל, היא חושבת פתאום בחרדה, חיה כבר שנתיים את דירת הוואנביז הזאת, החלום הישראלי של המאה העשרים ואחת. סטודנטית שנה שלישית לשקר כלשהו, יוצאת בערב לברים שבחיים לא יצאה אליהם בבאר-שבע, מתחברת עם חבר'ה צבועים שרק זילזלה בהם, מתרחקת מאנשים שהיא מקנאה בהם, מתלבשת כמו תל-אביבית ממוצעת שתמיד סלדה ממנה. 

היא קורסת אל המיטה, הפוסטרים צוחקים מהקירות, מי ניסיתי להיות? היא בוהה בהם. אני אפילו לא יודעת איפה התמונות האלה צולמו, ובוודאי שלא הייתי שם, וכנראה שגם לא אהיה. כבר חלף זמני. 

פתאום היא מרגישה זקנה ועייפה.

המחשבות האלה, המוזיקה הזאת, הכול מזכיר לה את עצמה לפני שיצאה החוצה. את העצמה שהיא אהבה באמת ושהחיים החדשים גרמו לה לזרוק הצידה, מהפחד שהתמימות שכל כך אפיינה אותה כבר לא מתאימה לכאן. איזו ידיעה עלומה שהיא צריכה להשתנות.

ואז כבר מחשיך. היא מכינה לעצמה עוד שוקו, מרגישה שמגיע לה להתנחם. לתהות מה הלאה ואם יש בכלל הלאה. אולי היא תקועה לנצח בשקר שבנתה לעצמה, נהנית ממנו כמו בעל-כורחה, כי ככה כולם וחייבים.

לפני שהיא נכנסת למיטה היא מכבה את המוזיקה, נותנת לדירה להתמלא בצלילים אחרים. קולותיה של תל-אביב הסואנת בחוץ, תמיד סואנת, בכל שעה. רחשים עגמומיים של אהבה, של כאב, מלמולים אנושיים. ככה היא מרגישה בועה בתוך בועה. מנותקת מכל הרעש, חיה בין התדרים.

ברגעים האלה, בלילות האלה, לפני שהיא נרדמת, היא חושבת לעצמה שהיא תמיד תהיה בשוליים. גם בבאר-שבע, גם בתל-אביב. שוליים זה לא עניין של מקום, זה עניין של אופי.




שלושה פירגונים מנאקסון, מורז ברנדיס
הדף נקרא שש פעמים
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש
רוצה להגיב? התחבר

צמרמורות!! וואו!
נאקסון כתבה לפני 5 ימים