הסופר שפחד לכתוב

נאקסון
דקת קריאה | חמישי 26 למרץ

היה היה סופר שפחד לכתוב.

מאז ומתמיד במילים הוא לא היה הכי טוב.

כשהיה קטן, חבריו היו קוראים לו חופר.

הם צדקו כמובן.

הוא היה מדבר הרבה ומסתרבל במילים שהוא אומר,

קוטע באמצע ושופך מחדש את מה שיש לו בראש.

כמו דלי מים - הוא לא יכל לשלוט על איך המים נשפכים. 

 

אבל מתוך עיסת המילים הסתמיות, 

חלק מצאו חן בעיניו והרגישו נכונות יותר מאחרות.

אז הוא היה שב ולש את המשפט

הפעם עם פחות מילים, יותר דיוק. 

ובניסיון הבא המילים התמעטו, 

המשפט יותר הדוק. 

ואז הוא חש מעין התרוממות רוחנית, 

שלווה פנימית 

של אדם שהגיע לכדי הבנה נפשית. 

אבל לרוב האנשים לא הייתה סבלנות. 

ובצדק. 

הוא חפר ותהליך ההבנה היה ארוך באמת.

אז הוא נתקע עם מערבולת המילים בכלוב שבראשו, 

והן הסתחררו והתבלגנו כמו ציפורים מבוהלות בנפשו.

 

הוא עדיין לא כתב.

 

אבל הוא קרא. 

והקריאה מילאה את הצורך שלו לנסות להסביר

בקריאה הוא לא נאלץ לחפור בקרביים של הנפש 

ולחפש מבין כל הלכלוך והגועל,

מילה שתתאר את הרגש. 

בקריאה הכל היה מונח על מגש של כסף.

הוא היה סופג את התחושות ואת הסיפוק ואת סערת הרגשות

רק מלקרוא את המילים הכתובות.

 

הוא ניסה ליצור את זה בעצמו, 

עם המילים שלו. 

הוא כותב כבר 30 שנה.  

רק השבוע, הוציא לאור את ספרו הרביעי .

השקיע בו שלוש שנים מחייו.

הוא לא מרוצה ממנו. 

למען האמת הוא לא מרוצה מאף ספר שכתב. 

הוא מבין שהם לא חוד-החנית.

הוא לא טולסטוי, לא המינגווי ולא דיקנס.

הוא רוצה להגיד שזה בסדר.

אבל זה מבאס, 

כאשר המשפחה והחברים  

לא מתחברים, לא אוהבים, לא מבינים. 




23 פירגונים מHilla Nacson, אלמוג, לירון ידעי
הדף נקרא 14 פעם
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש
רוצה להגיב? התחבר