הבלדה על נאראימה

דודו פלמה
ראשון 29 למרץ · 2 דקות קריאה


1. 'הבלדה על נאראימה' הוא סרט יפני נהדר ומכמיר לב של הבמאי היפני שוהיי אימאמורה. מפני שהקיום האנושי הפיזי הוא כה קשה למרגלות הר הנאראימה, ואין די אוכל זמין לכולם, קובע חוק עתיק יומין בכפר נידח השוכן למרגלות הר הנאריאמה, שכל מי שהגיע לגיל 70 צריך לעלות להר לבדו ולהמתין למותו.

2. אורין, אם המשפחה שבה עוסק הסרט, היא בת 69 ויודעת שסופה קרב. עיקר דאגתה היא מציאת אישה לבנה האלמן, אישה שתהיה אם טובה לשלושת נכדיה. ואכן בקיץ היא מוצאת אישה כזאת ובנה נישא לה.
כעת הסתיו כבר בפתח ואורין מתחילה לתכנן את עלייתה להר ומבקשת מבנה שילווה אותה במסעה הזה, האחרון.
הסרט זכה בפרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן 1983. ולמרות שראיתי את הסרט לפני 30 שנה בערך. אני זוכר בו כל רגע. ובכל רגע שאני זוכר עולות דמעות של צער בעיני.

3. אורין זקנה נהדרת, תורמת, אמפתית ומלאת חיוניות. הלב נחמץ על כך שהיא צריכה לעלות להר עוד מעט והיא כה תוססת ומלאת חיים. אבל אורין יודעת עד כמה הישארותה תקשה על בנה לבסס את חייו.
וכאשר היא מבקשת אותו ללוות אותה הוא ממאן לתת לה ללכת. הוא כל כך אוהב אותה ורוצה שתישאר. תוך כדי העליה להר כשהוא נושא אותה על גבו הוא מפציר בה ואומר לה שאיננה נראית זקנה, אפילו כל השיניים שלה בתוך פיה.
ואז היא לוקחת אבן גדולה ושוברת את שיניה אחת אחת, כדי להיראות זקנה יותר. הרגע הזה בסרט הוא כה חזק ואני כל כך הזדהיתי איתה, עד שהרגשתי שהשיניים שלי נשברו בפי יחד עם שיניה שלה.

4. זה אולי זניח. אבל יש עוד זקן בכפר שממאן לעלות להר. והזקן ההוא נאחז בסלעים ונדבק אליהם כשהוא מיילל ומתחנן בזמן שהבן שלו גורר אותו למעלה כשהוא מקלל אותו ומכה בו בחמת זעם.

5. הסרט של אימאמורה נוגע כל כך חזק בלב ובקיום האנושי ובשאלות של כבוד לאדם הזקן וכבוד מצד האדם הזקן לדבר הזה שאנו מכנים חיים. דבר שהוא כה מגוון ומורכב ושונה לכל אחד מאיתנו.
לפני כמה עשרות שנים כאשר יצאתי מהסרט החוצה אל הלילה הפתוח ואני מזיע מרוב חרדה קיומית, התמלאתי פתאום שמחה על כך שאני שייך למשפחת האדם. כל אדם, הנמצא על הכדור הקשה הזה הנקרא ארץ.

6. ואז באה עת הקורונה. והמין האנושי כולו חווה כעת את חווית נאראיאמה. בעיקר אנחנו ששייכים לקבוצת הגיל של אורין הזקנה ששברה את שיניה כדי לפנות מקום לצעירי המקום שעתידם לפניהם.

7. התרבות האנושית מעמידה שני מודלים תרבותיים מול תלאות הקיום האנושי. האחד המודל של 'נאראיאמה' ובו עסקנו בסעיפים שלמעלה, והשני מגולם בשירו של ג'ון דאן ''אין אדם שהוא אי'' המובא כאן בתרגומו של שמעון זנדבנק:

אין אדם שהוא אי, שלם לעצמו; כל אדם הוא חלק מהיבשה, נתח מן האדמה. כשרגב-עפר נסחף בים, אירופה פוחתת ממש כמו אילו נסחף צוק, כמו אילו נסחפה אחוזת ידידיך או אחוזתך שלך. מותו של כל אדם ממעיט אותי משום שאני כרוך באנושות. ועל כן אל תשלח לעולם לברר למי מצלצל הפעמון: לך הוא מצלצל.

8. ועכשיו תבחרו...



נכתב על ידי
דודו פלמה
ארבעה פירגונים מנאקסון, מורז ברנדיס, סתם אחד
הדף נקרא 12 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש