מוות מגג המועדון - הפתיח

נאקסון
שישי 10 לאפריל · 2 דקות קריאה

אין זמן רב לחשוב כשאתה נופל מקומה עשירית. 

ועדיין, בעודה בוהה בעיניים קרועות לרווחה ובגוף רועד על הגג שמעליה, היא לא יכלה שלא לחשוב על האירוניה שבמותה. היא תהתה אם אלוהים צוחק עליה, או לחילופין, אם הגורל מנסה להתאכזר אליה. 

זה לא היה מוזר. הרי לא היו לה חיים קלים. נכון שהיו אנשים שסבלו הרבה יותר ממנה בחיים, ובסופו של דבר היא דווקא דיי הסתדרה, אבל חייה לא היו מושלמים, או אפילו קרובים לכך. רק עם הרבה מאוד מאמץ, אפילו רוברט, הבריון של השכבה, כבר לא חיפש להרוג אותה, והייתה לה מישהי שיכלה לקרוא לה חברה.

והנה העיניים של שניהם מנצנצות לעברה מבעד לגג החשוך של המועדון, נעוצות בה כמו נץ שמתביית על טרפו. היא הסבה מבט ובהתה באוויר האפל וחזרה לחשוב על הרגע שנמתח ונמתח באופן אבסורדי לחלוטין. כמה זמן כבר לוקח ליפול מקומה עשירית? היא הניחה שלא יותר משנייה, אם לא מאית השנייה, אלפית השנייה.  ועדיין נדמה לה שחלפה כבר דקה, שתיים, או אפילו שעתיים. זה הלחיץ אותה. לא הייתה לה כלל תחושת זמן. זה נגד את כל חוקי הפיזיקה שהיא הכירה (אולי מלבד תורת היחסות, אבל היא לא הייתה בטוחה שזה תקף למצבה הנוכחי). אבל מצד שני, גם חוק מרפי נגד את כל חוקי הפיזיקה שהיא הכירה, אז היא הפסיקה לחפש היגיון. 

היא חזרה להרהר והפעם חשבה על הכותרות שיהיו בתקשורת ביום למחרת. היא כבר ראתה אותן ממש מול עיניה, ולרגע החושך סביבה נעלם: "נערה שנייה תוך שבוע ששמה קץ לחיה", "האם אנחנו לקראת מגפת התאבדויות? שתי נערות בנות שמונה עשרה מוצאות את מותן באותו מועדון מפוקפק", "אבל כבד בבית הספר התיכון 'העמקים' -  שתי תלמידות י"ב מוצאות את מותן המצער בהפרש של שבוע."

ואז היא הבינה שהיא קרובה כל כך אל הקרקע, והזמן כמו הואץ למהירות הרגילה. בבת אחת הציפו אותה הפחד, התסכול, החרטה והעצב. ידיה התפתלו באוויר בפראות, וצרחה קורעת לב בקעה מגרונה ושיספה את האוויר קר. כמה ציפורים מופתעות פלטו ציוצים מפוחדים והתעופפו אחוזות בהלה כשהמשקולת הכבדה והרועשת צנחה על ידן. 

תוך רגע, גופתה הייתה שרועה על האדמה הקרה, בין ים של פסולת ושאריות מזון. שמלתה השחורה הייתה דבוקה לגופה הפצוע ומוכתמת משלוליות אדומות סמיכות, על פניה הבעה שהזמן שאזל הקפיא. 

זמן מה מאוחר יותר, כשהגיעו השוטרים ופיזרו את ההמולה שנוצרה סביב הגופה, הם תיארו במדויק את אותה הבעה מהפכת קרביים. העיניים הפעורות, הפה הפשוק למחצה - הם ידעו שאלו פנים של אדם שהבין שזהו הסוף.



נכתב על ידי
נאקסון
סתם אוהבת לכתוב, ולעשות ניסויים במילים. חלק יוצא מוצלח וחלק פחות. אתם תגידו לי:)
הדף נקרא 12 פעם
רוצה להגיב? התחבר

מסקרןןןן
הילה נאקסון כתבה לפני 3 חודשים

מעניין ממש! מחכה בקוצר רוח להמשך
אלמוג כתבה לפני 3 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש