מחורפן על כל הראש

נאקסון
ראשון 29 למרץ · 5 דקות קריאה

המקפיא נפתח בחבטה.

 גלעד שולף במהירות ומבלי לחשוב שקית של שניצל-תירס קפוא. הוא מניח שניים על צלחת חד פעמית, מחזיר את השקית למקפיא, דוחף את הצלחת למיקרו ולוחץ ארבע פעמים על כפתור ההפעלה. המסך מראה לו 2:00 דקות והזמן רץ: 1:59, 1:58, 1:57…. 

גלעד ממתין בקוצר רוח, מדי כמה שניות מתכופף ומביט בצלחת המסתובבת מבעד לסבכה המנוקדת, כאילו שבכך הזמן יעבור מהר יותר.  הוא מביט שוב על המסך: 1:23, 1:22…. 

הוא מאבד את הסבלנות תוך שנייה. הוא ניגש בינתיים אל אחד הארונות וחוטף שקית דוריטוס. הוא פותח את השקית במהירות, מוציא חופן משולשים מתובלים באצבעות דביקות ודוחס אל תוך הפה. 

הוא שב ליד המיקרו ומציץ: 00:54, 00:53…..

"שוב הלכת על הדוריטוס?" קול מאשים בוקע מצידו השמאלי. הוא מסב את עיניו ומביט בחברו הצמוד שהוא למעשה חלק ממנו במובן מסוים. "חשבתי שדיברנו על זה כבר." 

"אוף, הלוואי שיכולתי להרוג אותך." גלעד אומר לאחר שסיים את הביס, ואז משליך משולש דוריטוס על הראש המדבר ואחד נוסף לפה. 

"חה!" הראש השני שלו צוחק לאחר שביצע התחמקות מרשימה. "אתה מצחיק אותי כל פעם מחדש כשאתה אומר את זה. אבל באמת…." פניו מתעקמות בכיעור כאשר הוא סוקר בגועל את כרסו העגלגלה של גלעד. "אתה אפילו להתכופף לא מצליח, הגב שלך כואב כל הזמן, אתה גונח כשאתה קם מהספה כמו איזה סבא זקן. אפילו רונית עזבה אותך כי: 'אתה חתיכת פדלאה שלא עושה כלום עם עצמו' ואני מצטט."

"סתום." גלעד אומר בחוסר סבלנות והשקית נמחצת בידו. מרוב עצבנות הוא מגביר את קצב האכילה וכעת כמו שואב את הדוריטוס לפה. 

הצצה נוספת לזמן: 00:41, 00:40….

"תפסיק כבר להסתכל על הזמן." הראש השני שלו נאנח. "אתה יודע שזה רק מחמיר את המצב. גם את זה רונית הייתה אומרת לך. וגם אבא שלך אם היה בחיים. הוא בטח מתהפך בקבר עכשיו."

גלעד מסרב להביט עליו, לתת לו לגיטימציה להמשיך. עיניו נעוצות בעקשנות בצלחת הרוקדת במעגלים והוא משתדל להתמקד ברעש המונוטוני, המרגיע של המיקרו. 

00:38, 00:37…

"לפעמים אני תוהה מה היה קורה אתך אם לא הייתי כאן להשגיח עלייך?" הוא שואל כהרגלו בנימה של אימא מאוכזבת שצריכה להזכיר לבן שלה להתנהג כראוי, על אף שהוא אף פעם לא מקשיב וגם האם וגם הילד ידעו זאת. 

גלעד נוחר בבוז. "מה היה קורה? אולי הייתי מאושר לשם שינוי." הוא אומר מבלי לגרוע עין מהמיקרו. להביט בגוש הארור הזה תמיד מעלה לו את הסעיף, והוא לא בטוח שיכול להחזיק את עצמו מ… טוב, לחנוק את עצמו. מזל שאין לעיסה החלולה הזאת שליטה על המחשבות או המעשים שלו. אבל משום מה, וגלעד אף פעם לא יבין את זה, החרייאת עדיין אוהב לייחס לעצמו חשיבות עצמית של מינימום נשיא המדינה אם לא מלכת אנגליה. כאילו שלהטפות היומרניות שלו יש השפעה כלשהי על גלעד, מלבד רצון עז לכרות אותו. 

"אתה יודע שאתה רק גורם לי לאכול יותר, כן? אתה לא עוזר לי להתמודד עם שום בעיה, דביל אחד."

"לא, זה בחירה שלך. אל תאשים אותי. אתה יודע שאם זה היה תלוי בי כבר מזמן היית נכנס למשטר תזונה קפדני ובייחוד: 'מרים את התחת השמן מהכורסא לשם שינוי.', שגם את זה רונית המליצה לך, כזכור לי..."

גלעד מתרתח מבפנים אבל לא מגיב. במקום הוא נושם עמוק, ואז רוכן אל המיקרו. 

00:30, 00:29…

גלעד נאנח בלבו. עוד חצי דקה שלמה של סבל… זה תמיד כך ברגע שהוא מכין לעצמו אוכל.  זה הרגע שבו הראש השני שלו הכי מגעיל, יומרני, דוחה, פוץ נפוח ועוד תארים מהסוג שלא עולים עכשיו בראש של גלעד. לא, לפתע הוא חושב במרמור. כי בכל זמן אחר הוא פשוט מותק. כל כך חמוד שבא לחנוק אותו….

"אתה שוב חושב להרוג אותי." הראש אומר במעין זחיחות ולוטש בו עיניים מתריסות. ' אהא, תפסתי אותך!' הן לוחשות.

"מה אתה אומר," גלעד עונה בקול חסר הבעה ומונוטוני שתירגל במיוחד לרגעים כאלה, כל כך מונוטוני שהוא בטוח שאפילו המיקרו היה מתגאה בו. "וניחשת את זה לגמרי לבד? או שכל הפעמים שהצהרתי בקול: 'אני הולך להרוג אותך', ממש ככה ובמילים האלה בדיוק אולי גרמו לך לחשוד?"

"אתה זה שבסוף הולך להרוג את עצמו." מסכם הראש באנחה גאוותנית. גלעד שומע את המסר הנסתר: ואז אני אגיד - ' "אמרתי לך, חתיכת סתום" - ולא תוכל להכחיש.'

גלעד מגיב במרירות. "יופי, אם זה יגרום לך לשתוק לשם שינוי."  

"אתה שוב משתמש בהומור כדי לברוח מהרגשות שלך." הוא מוסיף באותה נימה של ספק מגלת עתידות ספק פסיכולוג בגרוש. "אתה מזיק אך ורק לעצמך, אתה יודע... אתה לא עושה לי דווקא."

גלעד מפנה אליו מבט ראשון מאז תחילת השיחה. "מה? אז עכשיו אתה אומר שהומור זה הבעיה?" פניו כאילו מודאגים. "אבל חשבתי שהאוכל יהרוג אותי קודם!"  הוא ממשיך בסרקזם באופן כל כך בוטה עד שראשו השני אפילו מנסה לנגוח את עצמו בקיר. לצערו של גלעד, הצוואר שלו לא ארוך מספיק. 

"טוב, אין ברירה." גלעד ממשיך. " צריך לאכול יותר!" 

ואז בתנועה דרמטית הוא מטה את השקית אל פיו וכמו שואב אבק, הדוריטוס נבלע בחלל הפה כמו חור שחור. לבסוף הוא מוריד את השקית בתנועה בטוחה. היא נטולת פירורים ומבריקה כמו צלחת שרק יצאה מהמדיח. הוא מקמט את השקית בידו, ובעודו משליך לפח, הוא מאלתר על הרגע (וגלעד ממש גאה בעצמו על החשיבה המקורית) גרעפס לבבי לשם הדרמטיות.

הראש השני שלו נגעל בהתחלה, אבל אז חיוך עגמומי מעקם את פניו. גלעד יורה בו מבט מצמית, קורא תיגר, אבל ההוא כאילו מתוך גדולה של בני מלכות, מסיט את הראש - כלומר, את עצמו - הצידה ובוחר שלא לכבד את גלעד בתשובה. 

פניו של גלעד מתעוותות מהעלבון, והראש השני (מעודד לחלוטין מהרושם שהותיר) מתכנס יותר בשתיקה.

בדיוק ברגע הזה, המיקרוגל מצפצף חמישה ציפצופים איטיים. 

גלעד מגחך בלבו במרירות ופותח את המיקרו. הוא לוקח את הצלחת המעלה אדים, פונה אל חדר השינה ומתחיל לכרסם בהליכה את השניצל-תירס החמים. הגוש הארור ממשיך לשתוק. 

אתה יכול לומר שאני אמות מהתקף לב בגיל חמישים, אומר לעצמו גלעד ומתמקם מול המחשב. אבל הרצועה בידיים שלי, כלב שכמותך.

הוא טורף את השניצל-תירס בשקיקה עד הפירור האחרון...



נכתב על ידי
נאקסון
סתם אוהבת לכתוב, ולעשות ניסויים במילים. חלק יוצא מוצלח וחלק פחות. אתם תגידו לי:)
הדף נקרא 18 פעם
רוצה להגיב? התחבר

סיפור קומי אך עצוב שכך אנשים מדברים אל עצמל, מקווה שיפקח עיניים של אנשים 💓
אלמוג כתבה לפני 4 חודשים

עצוב אומנם כי זה מה שכמעט כל אחד עובר אבל אהבתי ממש את ההומור והקלילות שבסיפור! עכשיו אני אחשוב פעמיים אם לחמם משהו במיקרו... 😉
לירון ידעי כתב לפני 4 חודשים

סיפור הומוריסטי, סוריאליסטי וריאליסטי ביחד!
אני בטוחה שכל המלחמות על הדוריטוס מתנהלות בדיוק ככה.
הילה נאקסון כתבה לפני 4 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש