איך להיות ב"זמן קורונה"

סופר סתם
חמישי 2 לאפריל · 5 דקות קריאה
Photo by Kunj Parekh on Unsplash

לג׳ון קבט זין "ממציא" המיידנפולנס יש תרגיל שעוזר להתמקד בחושים ולהתחבר דרך זה לתודעה ברגע הזה. התרגיל די פשוט , לוקחים צימוק ובמשך דקות ארוכות עוברים שלב אחר שלב בהפניית החושים לעברו של אותו צימוק.  נוגעים בו ,ממששים אותו , מחזיקים אותו טועמים אותו וכן הלאה . בעצם תרגיל מאפשר בתוך עולם של ריצות, סידורים, חשבונות, ילדים , טיסות ועינוגים. לעצור רגע להתבונן באותו צימוק ולהרגיש את מהותו הגדולה והמשמעותית בעולמנו. משמעות שאנו בחיינו "הרגילים" מתכחשים אליה או ממעיטים בחשיבותה. לאחר התרגיל הזה לצימוק כבר אין את אותו הטעם הוא הופך להיות משהו אחר, חלקיק קטן של טבע שמכיל בתוכו את העולם כולו. צימוק

"אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין." כתב אנטואן דה סנט-אכזופרי בספרו הנסיך הקטן.  וכך אנו יושבים בבתינו כל אחד בחרדותיו ובמצוקתו. באי ודאות, בחוסר ידיעה, חלקנו במצוקה כלכלית. אף אחד כרגע לא מבטיח כלום לא הממשלה ולא אלוהים נותרנו ביחד לבדנו ועם עצמנו להתמודד עם משהו שאנחנו עדיין לא יכולים להבין את היקפו ומשמעותו לא רק בהווה אלא גם בעתיד. פתאום ליבנו תחושותינו ורגשותינו לוקחים מקום גדול בהוויה היומיומית. וכעת מתוך המקום המצומצם שאנו נמצאים בו, נותרנו ובידינו מוחזק אותו צימוק שהוא חיינו. האם צימוק זה חשוב לנו ?

אבל אף אחד לא הכין אותנו להיות עם הצימוק הזה ולקבל אותו כפי שהוא. גם במצוקה ובחרדות לא נותרת לנו כרגע ברירה, נוכל תמיד לברוח ולהאשים מישהו או משהו במה שקרה אבל גם נוכל לשאול את השאלה מהם החיים מבחינתנו? מה משמעותי ומה לא. מה חשוב ומה לא, מה הכרחי ומה לא. מה מת ובתוכנו עכשיו ומה קם לחיות מחדש. אלו מגבלות וגבולות שמנו על עצמנו שלא היו הכרחיים ומה נפתח? כשהיינו ילדים היינו שואלים את השאלה הזו כל יום עם עצמנו מבלי שהיו לה מילים, עיצבנו את ערכינו ואת המשמעות של חיינו מתוך קבלה חלקית או מלאה ממה ששמענו מהורינו , חברינו והתרבות נתנו לנו את התשובות עד שהתקבעו לתוך מקום מסוים. האם הרגע זהז מאפשר הזדמנות של יצירה? אני רואה את זה למשל, כדוגמא אזוטרית, בתוך עולם הטיפול שאני חלק ממנו כאשר מטפלים שלעולם לא היו חושבים לטפל באמצעות זום מתחילים לעשות זאת למרות שזה נוגד את התיאוריות והמגבלות שהכילו על עצמם. האם יחזרו לנורמות הקודמות כשהמצב יחזור לקדמותו ואולי יפתחו להם אפשרויות חדשות שקודם לא היו משום שהגבולות הפנימיים ששמנו על עצמנו  כרגע נראים פתאום לא רלוונטים ?

כמובן שלא ניתן להכחיש שבמצב של חרדה למספר לא מצומצם של אנשים מאוד קשה ליצור משהו חדש, בעיקר להתמקד בהישרדות. אולם מי הוא השורד ? על פי ויקטור פרנקל הוגה הלוגותרפיה השורד הוא זה שפיתח לעצמו מנגנונים של משמעות גם אל מול מוות ואובדן. פרנקל שכתב את התיאוריה שלו כשהיה במחנה ריכוז, (בכל זאת, מצב קיצוני בהרבה ממה שקורה כרגע)  ראה בתוך המוות אנשים ששרדו ואלו שנכנסו לדיכאון ואובדן מתוך זה הוא ניסח לעצמו את התיאוריה שלו. בלוגותרפיה ניסח פרנקל כי המפתח לגישה חיובית לחיים זו המודעות כי יש לחיים משמעות בכל הנסיבות. אלו שבתוך הכאוס והמוות הצליחו למצוא משמעות או בעתידם או בעברם הצליחו לשרוד לעומת אלו שלא מצאו משמעות. כיצד ניתן למצוא משמעות ברגע הזה ?

הבודהה דיבר על השינוי שקיים בעולם ואינהרנטי לקיום. הצמח צומח ונובל, האנשים והסביבה משתנים סביבנו, וגם אנחנו.  האדם סובל בעצם כאשר שהוא מנסה לדמות לעצמו שהעולם איננו משתנה. קבוע. והוא מנסה כל כוחו לשמור על העולם ככזה באמצעות מנגנונים שונים (תפיסתיים והתנהגותיים) אולם הפלא ופלא זה לא עובד, לא בטווח של חיים שלמים. דברים משתנים , כל הזמן כשהם משתנים מנגנוני הקביעות שדמיינו שקיימים בעולם פתאום מרגישים כמו אשליה אחת גדולה. ואם הם אשליה מה לא אשליה? הנה צץ לו וירוס קטן ואומר לנו בני האדם שאנחנו בני האדם לא יכולים להיות בשליטה מוחלטת על גורלנו, לא אילון מאסק, לא AI, לא חדשנות ולא טכנולוגיה אנחנו בני תמותה. והאמירה הזו כואבת וקשה להכלה. הבודהה מתייחס לזה שקבלת השינוי האינהרנטי בחיים כמשהו שהוא איננו מאיים אלא חלק ממחזור החיים שאנחנו בתוכו  וחלק ממנו הוא השלב המשמעותי להפחתת הכאב. זה לא פשוט בכלל ומנוגד לאופן האינטואיטיבי שבו אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו ומנוגד לחשיבה של תרבות המערבית ככלל.

אז איך מתמודדים ? האם אפשר להתמודד? מתחילים בקבלה של המקום שבו אנחנו נמצאים ובחמלה לעצמנו על המצב הזה. קובלר רוס הפסיכיאטרית פיתחה מודל מפורסם שמתייחס לשלבי ההתמודדות התקינים מול אבל ואובדן. שלבים אלו (הכחשה / כעס / מיקוח / דכאון / קבלה) מאפשרים לאדם להיפרד ממה או ממי שהיה ולהתחיל לחיות מחדש עם מה שנשאר כשהוא מתאים את עצמו למצב החדש.  הרבה מאיתנו "נפרדים" כרגע ממה שחשבנו שהם החיים כפי שאנחנו מכירים אותנו. משהו בתוכנו יודע שמה שהיה הוא לא מה שיהיה והתגובות שלנו כרגע קשורות ליכולת או אי-היכולת שלנו להתמודד עם המצב ולהיות במצב של הכחשה / כעס / מיקוח / דיכאון / קבלה. אם ניתן לעצמנו לעבור בתוך השלבים (גם כעס – לא הכל טוב) נוכל ליצור לעצמנו מרחב חדש של אפשרויות כי כרגע זה העולם. אם ניתקע בכעס או בהכחשה , אם נלקה את עצמנו על רגשותינו הטובים והרעים לא נוכל לעבד את מה שקורה ולהמשיך הלאה. לא נוכל להיות.

הפייסבוק שלי מלא בפוסטים של אנשים בכל השלבים. אלו שכועסים על המדינה והממשלה, על הילדים והבעל (זה לא בפייסבוק אלא במציאות – בכל זאת פייסבוק) אלו שממשיכים כרגיל, אלו שמסתדרים, אלו שמבשלים, אלו שיוצרים קורס אונליין – כי אין ברירה. אלה שפתאום רואים את ערוגת הפרחים בגינה שלהם, או את החיוך (או המצוקה) בפני ילדיהם כשמקודם חלפו אליהם בדרך לעבודה. ויש גם את אלו שמבולבלים וכועסים , מאשימים, חרדים ושתוקים. כל אחד בדרכו וכל אחת בדרכה מביאים את הנסיון שלהם להכיל את מה שקורה. כמובן שהפייסבוק מציף את הפערים (כמו תמיד – פייסבוק מצוין בזה) בין אלו שיש להם תמיכה ואלו שאין ואת הפערים בין אלו הנמצאים בשלבים השונים בהתמודדות מול הדבר הזה. כמובן שמי שכועס ומאוכזב יתקשה להכיל את מי שנמצא במקום אחר או שמוצא לעצמו מפלט במה שעוזר לו.

ויחד עם זאת, מה שקיים כרגע די ברור. הצימוק הזה שהוא החיים שלנו מוחזק עכשיו בידינו בין אם נרצה ובין אם לא פותח לנו את האפשרות לנו להתבונן בו ברזולוציה שלא מתאפשרת בימים רגילים. שבהם הרעש היומיומי מסתיר את הגרעין של מה שחשוב בחיינו. האם נוכל להחזיק את חיינו כמו הצימוק הזה, לטעום אותם, למשש אותם ולהבין את הכוח שלהם בפשוט להיות? מה זה בכלל אומר להיות? את התשובות לכך נוכל למצוא רק בעצמנו כמו שעשינו כשהיינו ילדים.



נכתב על ידי
סופר סתם
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא 21 פעם
רוצה להגיב? התחבר


שיר יומולדת, סופר סתם דקת קריאה
19 ליוני
זמננו תם, סופר סתם דקת קריאה
10 ליוני
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש