דיוני בוקר

רועי
שישי 3 לאפריל · 13 דקות קריאה

כשנגמרות החדשות של שבע בבוקר ומתחיל להתנגן השיר החדש של שלמה ארצי, האחד שהוא שר עם דודו טסה, היא מתחילה לדבר. זה תמיד קורה לה, שנושאי השיחה החשובים ביותר עולים לה כשקולה של השדרנית נשמעוקוטע את שידורי המוסיקה ברדיו. באורח פלא, הצליחה להתאפק שתיגמר המהדורה. "עֶזי", קוראת בחוזקה מן המטבח, כקריאת התרנגול המכריז מן הלול כי הוקר כבר עלה, בתקווה שכבר הכניס את מכשיר השמיעה לאוזנו ויוכל לשמוע אותה. כשלא עונה לקריאתה, היא מגבירה את קולה העורבני עד לכדי צעקה: "עֶ-ז-י-!"

הוא פורץ מן צללי המסדרון המוביל אל חדר השינה בפנים עייפות, כמו דוב היוצא ממאורתו אחרי שנת חורף ארוכה, וצועד בכבדות אל עבר פינת האוכל הקטנה. "ארוחת הבוקר כבר מוכנה? יש עוד זמן".

"עדיין לא". היא מערבבת את הביצה יחד עם הפטרוזיליה, הגבינה דלת השומן והבצל הסגול שקצצה דק דק – רגעים ספורים לפני שתשפוך אותם אל המחבת הלוהטת בה מתחמם ברגעים אלה שמן קוקוס. "אבל יש נושא חשוב שאנחנו צריכים לפתור בהקדם האפשרי". באומרה את המשפט, שלרוב מבשר רעות, הוא נעצר וחושב להסתובב חזרה אל חדר השינה, אך לפני שמספיק להפנות ראשו לאחור, היא מנתבת אותו אליה: "בוא, עֶזי, הפעם זה חשוב. ורציני".

 

בפעם האחרונה כשהיה להם נושא חשוב (ורציני) שהם היו צריכים לפתור בהקדם, נודע לחנה כי שרה ומאיר, חבריהם הטובים, יוצאים בחול המועד לחופשה בחופיה הקסומים של פאפוס, למשך שבעה ימים ושישה לילות. כפר הנופש בו ישהו משקיף לים ולמבצר התורכי השוכן בעיר החוף המוסלמית, ומעניק לכלל אורחיו את השירות הטוב ביותר: ארוחות מפנקות בשבעה חדרי אוכל, כל אחד מהם עם אופי קולינרי ייחודי ומטעמים משלו שנוצרו על ידי שף מקומי; קוקטיילים בבריכה; ספא המציע טיפולים מגוונים ומופעי מוזיקה מידי ערב באמפי-תיאטרון. בתכניתם נכלל ערב קזינו על המים, טיול במעיינות הקסם הסובבים את סלע אפרודיטה הקסום ובעיקר להקדיש קצת זמן אחד לשני.

כשניסו להזמין טיסה ובית מלון אף הם, התבשרו כי הכל כבר מלאים. בתי מלון בארץ, כמובן, לא באים בחשבון עבורה (כי "זה הרבה יותר יקר מלטוס לחוץ לארץ!" ובעיקר כי "החמולות והחרדים כבר השתלטו על כל בתי המלון"). לכן, עליה היה להגות תכנית שתעזור לה להתמודד עם המציאות הקשה בה דיירי השכונה יראו את חבריה נוסעים ואותה נשארת.

באחד מהספרים שקראה, נכתב כי איטלקים שאין ביכולתם לצאת לחופשה, מספרים לכולם כי הם יוצאים לחופשה, ובפועל מסתגרים בביתם. על כן, החליטה שלאור המצב, זה יהיה הדבר הנכון ביותר לעשות. כל מי ששאל אותה איפה תהיה בחול המועד, ואם הם רוצים לצאת יחד עם מועדון הקשיש למסלולי טיול בשביל הגולן ובים המלח, ענתה תשובה אחת: " עֶזי ואני טסים לאירופה".

כששמע אותה לראשונה מספרת לשרה כי את חול המועד תבלה בבתי הקפה על גדת הנמל במפרץ אורהוס, רצה להעמיד אותה על טעותה. הם לא טסים לחופשה השנה, ובטח שלא לאירופה (או למפרץ אורהוס, אם היה יודע איפה זה על הגלובוס): כלל הטיסות ליעדים אותם חיפשו כבר התמלאו, והערים האירופאיות בהן חנה רוצה לבקר דורשות תקציב גדול מזה שתכננו להשקיע בחופשה הלא מתוכננת. "את השתגעת לחלוטין", גער בה כששמע על המזימה הנרקמת, "איפה נסתתר שבעה ימים?"

"בבית", ענתה וחייכה מבלי לחשוף שיניים. "אל תדאג, אני כבר תכננתי את הכל". באומרה את המשפט ידע שלא משנה כמה יתנגד, הוא לא יצליח לשכנע אותה 'לבטל' את הטיסה הלא מוזמנת מלכתחילה ולספר שאת חול המועד תבלה בסיור עם הנכדים בגן החיות או בפיקניק בגניה הירוקים של רמת הנדיב.

בשבוע שלפני הגדילה חנה את הקניות במכולת השכונתית, על מנת שיהיו יותר מוצרי מזון בבית והם יוכלו להתקיים שבוע שלם מבלי להצטרך בהשלמת מצרכים – הכרוכה בתכנון קפדני ובסיכון רב. ביום החופשה המיועדת, כשעה לפני חצות, התייצבה מונית בפתח הבניין. נהג המונית העמיס את המזוודות הריקות לתא המטען, ולפני שהתחילו בנסיעה נופפה לשלום שושי מהקומה השנייה: "נתראה בעוד שבוע!" צעקה להם בעודם נכנסים אל הרכב הלבן.

"אני מבקש הסבר על המזוודות הריקות", צחק איתם נהג המונית. היא לא צחקה איתו. רק חשבה בליבה כמה חצופים נהגי המונית שמבקשים להתערב לכל אחד בחיים הפרטיים ולהביע דעתם בכל עניין. היא הציעה לו מאתיים שקלים תמורת נסיעה אל אזור מבודד וריק מאדם, בו ימתינו כשעתיים, ואז חזרה לביתם. נהג המונית, שהבין מהר מאוד כי גם אם היה מסרב לבקשתה המוזרה, סביר להניח כי הייתה מכריחה אותו לקיימה, נאלץ להסכים.

במשך שבוע ימים היו בני הזוג נעולים בביתם, עם תריסים סגורים ווילונות מוגפים. במשטר טרור שניהלה, הם שמרו על שקט מופתי והיא תכננה את "החופשה החלומית" שחוו יחד באירופה – כך שלא תהיה ולו סתירה אחת בגרסותיהם. 

 

"בוא, עזי, הפעם זה חשוב. ורציני". 

לעזאזל, הוא לא רוצה לדמיין לאיזה שיגעון היא הכניסה את עצמה עכשיו. הוא מתיישב על כיסא העץ הישן ומניח את כפות ידיו על כרסו. לאחרונה עלה במשקל מספר קילוגרמים, ומאז הבחינה חנה בבטנו המתעגלת, היא מקפידה על משטר דיאטה קשה: רק לחמים קלים, בלי שוקולדים, המתקת משקאות חמים עם סוכרזית בלבד ("על בסיס סטיביה ולא סוכרלוז, כי סטיביה זה טבעי ומתעכל יותר טוב"), ספירת קלוריות על פי תקציב יומי והוצאת החשק לקום בבוקר לעוד יום חדש, בעיקר.

"ביררתי לאחרונה מחירים של חלקות קבר. מסתבר שבחוף הכרמל לשמור זוג חלקות קבר זו הוצאה כלכלית שאני לא בטוחה שאנחנו יכולים להרשות לעצמינו".

"חנה-"

"ואני ביררתי בבית הקברות הישן של חוף הכרמל, זה שנמצא למעלה יותר. לא התחלתי לדבר איתך על בית הקברות החדש, איפה שההורים שלי קבורים, שם המחירים בכלל בשמיים". היא שופכת את בלילת החביתה אל המחבת הלוהט וניגשת להניח שתי צלחות חרסינה לבנות המעוטרות פרחים כחולים על השולחן. "עשרים אלף שקלים בבית הקברות החדש, חמישה-עשר אלף בבית הקברות הישן. זו שערורייה!"

הוא נאנח בכבדות. היא לא תניח לעניין עד שתמצא חלקת קבר מספיק ראויה לשניהם, למרות שהיום בוא יעלו לבית עולמם עוד רחוק. הוא בן שבעים ושלוש, היא בת שישים ותשע. בימינו, אנשים מגיעים לתוחלת חיים ממוצעת של שמונים שנים לפחות. אין לה מה לדאוג כבר מעכשיו. 

"חנה, אין לך מה לדאוג". 

היא מגישה לו את הצלחת עם החביתה הלוהטת, ולצידה ארבע לחמיות שיפון וכמות מדודה של מיונז דל-שומן ("בגודל אפונה, כמו ששמים משחת שיניים"), כדי שיהיה לו מה למרוח. "עכשיו אין לי מה לדאוג, כי ישבתי וחשבתי על פתרון: אנחנו יכולים לקנות חלקת קבר במקום אחר, אולי יותר קרוב לילדים כדי שיבואו לבקר אותנו וזה לא יהווה טרחה עבורם. אפשר לקנות באור-עקיבא, שזה עשר דקות נסיעה לשי ועשרים דקות נסיעה לטלי".

"אור-עקיבא זה בעייתי, חנה'לה, רק עכשיו קיסריה ויתרה על אדמות בשביל פיתוח העיר. האוכלוסייה שם תגדל ואני בטוח שגם מחירי החלקות עלו". בשנייה שסיים את דבריו, התחרט על כך. הוא חפר לעצמו בור עמוק שספק רב אם יצליח לצאת ממנו.

"קיסריה ויתרה על אדמות בשביל אור-עקיבא? איפה?"

"תדמייני שאנחנו נוסעים על כביש החוף דרומה בשביל לבקר את שי".

היא עוצמת את עיניה. "מדמיינת".

"בין אור-עקיבא לקיסריה, יש חולות – בדיוק שם".

"שם?"

"שם".

"אבל יש שם חומה שמפרידה! מה הם יעשו איתה? יהרסו אותה?"

"לא מצד שמאל, מצד ימין של הכביש".                                                                                    

"אבל שם זה כבר אור-עקיבא".

"בדיוק, אבל בהמשך יש את אזור התעשייה של קיסריה. בין אזור התעשייה לבין אור-עקיבא, יש חולות – שם אלה האדמות שקיסריה ויתרה עליהן".

"אני לא מבינה אותם, עזי", היא מתחילה להלך סביבו כתרנגולת המקרקרת סביב גרעינים שפיזרו לה, "איזה אינטרס יש לעיר מצליחה כמו קיסריה לוותר על אדמות יקרות בשביל עיר הפשע הזאת, אור-עקיבא?"

"די עם הדעות הקדומות האלו, חנה, אור עקיבא שינתה את פניה בשנים האחרונות".

"גם אם בנו שם כיכר גדולה, סללו כבישים ובנו ארבעה מגדלים - לא אומר שהעיר שינתה את פניה". הוא מתחיל לחתוך את החביתה הדקה ומניח שתי חתיכות מלבניות על הלחמית המרוחה במיונז. "את לא אוכלת גם?"

"אני לא רעבה". מצהירה ומלטפת את בטנה העגולה, "אני החלטתי שאני מתחילה דיאטה, להוריד את הבטן".

"מה קרה?" שואל בתמיהה.

"החלטתי שאני רוצה למות יפה". מכריזה וממהרת להסתובב אל הכיור, על מנת לשטוף את הכלים שלכלכה בבישוליה. אימה חינכה אותה כי בישול של אוכל מוצלח מתחיל ונגמר בשטיפת הכלים, עוד לפני שמסיימים את הארוחה.

"את לא עומדת למות בקרוב, חנה", הוא מנסה להרגיע את שיגעונה לשווא. "ואת יפה כמו שאת, לא צריכה שום דיאטה".

היא מחליטה לא להיכנס איתו אל תוך הנושא. הוא גבר, גברים לא מבינים שום דבר בנשים, ובוודאי הוא – חצי עיוור – לא יכול להגיד לה אם היא יפה או לא. אז היא מחזירה את השיחה בחזרה לנושא המקורי: "אז ישבתי לכוס קפה עם שרה", היא מתחילה והוא מצטער על כך שהוא לא מת ברגעים אלה והיא הייתה צריכה לעסוק בנושא הקבורה לבדה, "והיא סיפרה לי שיש להם חלקה שהם קנו בשלושת-אלפים-וחמש-מאות בגבעת-עדה, שם היא גרה בצעירותה. אבל הבעיה היא, שכתושבת חוץ שלא קשורה כלל למקום, החלקה תהיה יקרה בשבילנו".

"כמובן, לא חשבתי אחרת", הוא מנסה לזייף עניין בנושא.

"אז היא הציעה פתרון. בבית הקברות החדש, איפה שההורים שלי קבורים, קברו אותם מוכנים לקבורה בקומות – זה אומר שבכלום כסף, אנחנו יכולים להיקבר יחד".

"אני לא מבין, חנה", הוא מניד בראשו ונועץ בה מבט ספק מבולבל ספק כועס, "מה את מציעה בעצם?"

"אכפת לך לשכב מעל ההורים שלי?"

עוד בטרם הוא מספיק להוציא צליל מבין שפתיו, הרדיו מצפצף שלוש פעמים. זה הסימן שהגיעו החדשות של שמונה. בעבר הם היו מקשיבים רק למהדורות המשודרות בשמונה בבוקר, בשתיים עשרה בצהריים, בשש בערב ובשמונה בלילה- אך מאז שחנה הגיעה למסקנה כי הרבה דברים משתנים במהלך היום והם מפספסים מידע חשוב – התחילו השניים להקשיב למהדורות החדשות ברדיו בכל שעה עגולה.

ברגע שהשדרנית מתחילה לדבר על ההסלמה המחריפה באזורי יהודה ושומרון והפרשן אומר שזה הזמן של כולנו להתאגד ולהתאחד, לחנה יש מה להגיד. לא רק בנושא הזה, המחשבות מציפות אותה כגל צונאמי המכה בחופי ארץ וזורע הרס בכל מקום. היא חושבת איך יגיב אם תצבע את השיער שלה מהאדום האופייני לה לחום כהה, או אולי בכלל לשחור? האם הגיע הזמן ללחוץ על טלי להתחיל להביא ילדים לעולם, כי היא כבר בת ארבעים ושתיים ואם לא תתחיל לפעול מהר, לעולם לא יהיו לה ילדים? מתי ניב, נכדה הבכור, יביא איזו חברה נאה לחוג המשפחה? הוא עוד חודש בן עשרים ואחת ומעולם לא היה במערכת יחסים, אף לא קצרה.

"אני רוצה שנקנה לטלי עגלת תינוק", היא פוצחת לפתע בהכרזה, בעיצומה של המהדורה.

"חנה-"

"או אולי בגדי תינוק, או כל דבר אחר שירמז לה שאנחנו רוצים שהיא תתחיל לפעול בנושא. אם ההורים של אסף לא מפעילים עליהם לחץ, אנחנו צריכים להתחיל. הם כבר לא זוג צעיר". היא מנמיכה את הרדיו. "אני מצטערת, עזי, אתה יודע איך אני – לא יכולה לשתוק כשמתחילה המהדורה". 

המחשבה העיקרית שחולפת במוחה היא איך שרה ומאיר הצליחו לשבת בשתיקה עד שרונית נכנסה להיריון כמעט בגיל ארבעים? זה הרי מאוחר מאוד, הם לא חששו שלעולם לא תלד? ללא ספק היא צריכה ללמוד מהם מעט על איפוק וסבלנות, כי זה בסוף משתלם – יש להם היום שלושה נכדים ממנה, והיא בת חמישים כבר. זה מפיח בה תקווה שאולי, יום אחד, יהיו גם לטלי הרבה ילדים. אם לא הרבה, לפחות שניים – שלא יהיה לבד.

"חדשות זה קודש, חנה". הוא חוזר על עצמו כמידי בוקר, כתקליט שמתנגן שוב ושוב, ומגביר את עוצמת השמע של הרדיו. "קניתי לך לוח מחיק כדי לכתוב בו את מחשבותייך – תשתמשי בו ונדבר אחרי החדשות". הוא לועס את פרוסת הלחמית בביסים קטנים ואיטיים, מושיט ראשו לצלחת כצב יבשה המקרב ראשו אל הירק ולאחר נעיצת השיניים במזון מתיישר בכיסאו.

היא מגבירה את הווליום עוד יותר כדי לא לשמוע את לעיסותיו ומתפנה לכתיבת הנושאים:

1. עזי ואני נקברים בחלקה של ההורים שלי?

2. שיער – אדום, חום כהה או שחור.

3. נכדים מטלי – איך להאיץ בה את הנושא?

4. חברה לניב. אולי הוא לא התאושש מהמראות שראה ב"עמוד ענן" וצריך טיפול שיפתח אותו מחדש לעולם שבחוץ? הוא נראה לי קצת מסוגר מאז שיצא מעזה.

5. מתנה לחתונת הזהב של שרה ומאיר.

6. --

המחשבות לא מפסיקות להטרידה, וכבר נגמרת המהדורה. "כן, חנה, עכשיו אני פנוי לשמוע את כל מה שיושב על ליבך".

"אכפת לך לשכב מעל ההורים שלי?" שואלת ופותחת את עיניה, מבקשת לבחון את תגובתו.

"מעל ההורים שלך?"

"זה קבר מאוד גדול - נוכל להחזיק שם ידיים, עזי. נכתוב את זה בצוואות שלנו שאנחנו דורשים להיקבר יד ביד". היא מנסה לשכנע אותו. "ואני אדאג שזה לא יהיה מוזר – אני אשכב מעל אימא, אתה תשכב מעל אבא".

"לא, זה בכלל לא מוזר".

"עֶזי, אתה מעדיף להוציא את מיטב כספינו על חלקה פרטית? הילדים לא יבואו לבקר אותך אחרי שתלך אם לא תשאיר להם קצת כסף".

"הילדים לא יבואו לבקר אותך אחרי שתלכי אם תקני להם עגלת תינוק כדי להאיץ בהם, רק כי את רוצה נכדים". הוא מסנן בטון תקיף. היא לא אוהבת את הטון הזה.

"עֶזי'לה, אין צורך להתפרץ ולהתעצבן. אני יודעת שאולי נגעתי בנקודה רגישה-"

"לא לא לא, חנה, זה לא העניין. לפעמים את פשוט חייבת לרסן את עצמך. מאז שיצאת לפנסיה המאוחרת שלך, את חושבת כל הזמן מה יגידו שרה ומאיר, מה יגידו הילדים, איך שושנה תגיב אם היא תדע – אבל הכי חשוב הוא איך את תרגישי, לא הם", הוא מביט לה בעיניים ומרכך את קולו: "מתי בפעם האחרונה עשית משהו באמת בשביל עצמך? אולי תחזרי לשחק ברידג' עם החברות מהעבודה?"

"אולי".

"אם את לא רוצה, את לא חייבת. את יכולה למצוא כל דבר אחר לעשות. תשקיעי קצת בעצמך. את לא צריכה כל היום לרצות את כולם, תבלי קצת". הוא קם מן השולחן ומפנה את הצלחת שלו. "חני, החיים שלך רק מתחילים".

הוא מתקרב אליה ומבליע חיוך קטן.

"עכשיו אני צריך להתארגן וללכת – קבעתי עם עמי, מאיר ומנשק'ה בבית הקפה שלנו על חוף דדו". הוא לובש חולצת כפתורים עם שרוולים קצרים מעל לגופייתו הלבנה. "יפה החולצה שקנית לי", הוא מחמיא לה. היא באמת יודעת מה הוא אוהב: משבצות גדולות, צבעים בהירים. איך הוא זכה באישה שכזאת.

עוד לפני החדשות של תשע בבוקר הוא מספיק לנעול נעליו, לתת לאשתו האהובה נשיקה על הלחי ולהגיד לה שהוא יחזור הכי מהר שהוא יכול. היא מבקשת ממנו לקנות לה צבע חום כהה לשיער, כי היא רוצה להתחדש קצת ("אבל תדבר איתי כשאתה בחנות כדי שאני אסביר לך בדיוק איזה אחד אני רוצה- שיהיה חום יפה ולא חום שירותים") ואם הוא יכול, שיברר עם מאיר מה הוא היה רוצה לחתונת הזהב – כי לחתונת הכסף הם הביאו מתנה שמתאימה יותר לשרה.

בדרך לתחנת האוטובוס, כשהוא הולך ברגל ברחוב ציקלג (אחרי שסירב לנסוע עם מאיר, רק בשביל שיהיה לו קצת זמן לחשוב) – הוא לוקה בליבו; וכעבור כמה דקות, ארבע או חמש, כשהוא שוכב מעל הלבנים האפורות, ניגש אליו אדם בריצה. אולי ראה אותו מרחוק כשהתמוטט על מדרכת האבן הקרה והחליט להשתמש בידע שרכש בצבא ולהגיש עזרה ראשונה, או שמא לא ראה והצליח לשמוע את קריאת העזרה החלושה שהוציא עֶזי מפיו טרם נחבט גופו באבני השפה הקשות. 

חנה מטלטלת את עוגיית הטחינה שלה בדופן כוס התה עם הנענע וקוראת את מודעות האבל בעיתון. היא עשתה מנוי בשביל מודעות האבל; כדי לדעת מי הלך ומי נשאר בעולם מהאנשים שהכירה לאורך השנים, ולהכיר אנשים חדשים דרך המודעות: לאליהו ששון, לדוגמה, יש שש מודעות אבל שונות – אחת מהמשפחה, השנייה מאיגוד הנהגים של "אגד", שלישית מבית הילדים בקיבוץ בו הוא גר, הרביעית מפרלמנט החברים הטובים והשתיים האחרות מהעבודות של הילדים.

מעניין איזה אדם היה בחייו אליהו ששון שזכה לשש מודעות אבל שונות אחרי לכתו, ומעניין אותה עוד יותר לכמה מודעות אבל היא תזכה לאחר לכתה ובאיזה גודל. אחת גדולה, בגודל של שתיים או שלוש מודעות, תספיק לה. ועוד אחת רגילה על יד, ואחת קטנה יותר שתופיע בעמוד אחר. זה בהחלט מספיק.

הלוויה תתקיים היום בשעה 17:00 בנווה ים, מרחק של קו אוטובוס אחד, ואם עֶזי יספיק לשוב מבית הקפה תנסה לשכנע אותו לקפוץ ולראות איזה מן אדם היה אליהו ששון ואולי לשמוע את ההספד שיישאו ילדיו. לפי המודעה, הבת הבכורה מנכ"לית בחברה היי-טק, ולכן היא בוודאי תדע לשאת נאום מרשים. כל המנכ"לים יודעים להגיד מילים יפות. ואם הם כבר נוסעים, היא תתעניין במחיר חלקת קבר במקום – בתי עלמין של קיבוצים תמיד מטופחים ונעימים לשהייה, ואולי הם יקבלו תושבי חוץ. אמנם בורגנים מחיפה, אך מטופחים ונעימים כמותם.

היא מערבבת את התה שבכוסה ויוצרת מערבולת במים, מביטה ברשימת המטלות שעל הלוח המחיק ומחשבותיה מתחילות להתערבל מחדש. היא לא שלמה עם הצבע לשיער שביקשה מעֶזי להביא לה מבית המרקחת, ואולי זה הדבר החשוב ביותר עליו היא צריכה לחשוב – כי בית המרקחת לא רחוק מבית הקפה, ובכל רגע הטלפון יכול לצלצל והיא תצטרך לתת לדווח לעֶזי איזה גוון לקנות.

את המחשבות קוטע צלצול הטלפון והיא לא הספיקה להחליט. חנה מתקשה לקום מהכיסא בשל כאבי הגב, אבל מתאמצת. היא מסתכלת במספר שעל הצג ולא מזהה אותו. מעניין מי מתקשר אליה בשעת בוקר כה מוקדמת.

ברגעים הקצרים שבין לחיצה על הכפתור הירוק לבין בקיעת הקול הקר מן מכשיר הטלפון, היא עוד לא יודעת דבר. המחשבה שמעסיקה אותה היא הצבע שלה בשיער, ולא עולה בדעתה כי בעוד שתי דקות ייצבעו פניה בלבן של חיוורון ואז באדום של דמעות. בטח שלא עולה בדעתה שכשתגיע אל בית החולים, תותקף פתע כשהיא אינה חמושה בלוח המחיק לארגון המחשבות על ידי מערבולת הרגשות והשאלות למי לבשר קודם ובאיזה עיתון לפרסם את מודעת האבלים, ומעל לכל בנושא החשוב והרציני אתו פתחה את הבוקר האחרון שלהם יחד: איפה לעזאזל היא תקבור אותו?



נכתב על ידי
רועי
מוחק כל מילה שנייה שאני כותב, ומתחרט.
שמונה פירגונים מקטנה (מרב בן-שושן), נאקסון
הדף נקרא 22 פעם
רוצה להגיב? התחבר


ירמיהו, רועי 3 דקות קריאה 24 למאי
חצי בריחה, רועי 2 דקות קריאה
5 לאפריל
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש