מוקף בחרא

אלעזר מאק
רביעי 8 לאפריל · 8 דקות קריאה

לכבוד מר יחזקאל בן דור,

שלום יחזקאל (או חזי או חיזקי או איך שזה לא יהיה שהם קוראים לך)

אתה לא באמת מכיר אותי אבל זה מכתב רציני ואני מבקש שתקרא את המילים שלי עד הסוף. אני לא טוב במכתבים. לא זוכר למען האמת מתי בפעם האחרונה כתבתי מכתב ושלחתי אותו. ממש מזמן, אני חושב שזה היה משהו שקשור להחזרי מס. אבל זה לא מעניין בעצם. 

אל תטעה, גם אני לא מכיר אותך. לא באופן ישיר לפחות. כן שמעתי רבות עליך, וברור לי שאתה גם שמעת עלי. אני אפילו נחשפתי באופן שערורייתי אל התיק הרפואי שלך! ארחיב על זה בהמשך.

אין לי טענה קונקרטית כלפיך ואני לא מצפה לכלום, אבל חשבתי שאם תדע על המצוקה שאתה גורם לי באופן פסיבי, תשנה ולו במעט את הדרכים בהם אתה מתנהל בעולם, ואז על-הדרך החיים שלי יהפכו לנוחים יותר. 

עוד רגע אפסיק להתמהמה ואגיע לעניין, אבל לפני כן אני שוב מבקש בכל לשון שתקרא את המכתב הזה עד סופו, לא מדובר בבדיחה. לקח לי הרבה זמן עד שהחלטתי באיזה מדיום לפנות אליך, ועכשיו שפניתי אליך זה מצד אחד משחרר אותי, ומצד שני זה ממלא אותי בציפייה לתגובתך. 

בטח שמת לב שלא רשמתי את השם שלי מאחורי המעטפה מסיבות שתכף תבין, כך שלא תהיה לי דרך לגלות אם המכתב אכן נמסר אליך. אם תסרב לקבלו או אם שגיתי בכתובתך הוא לא יוחזר אלי, אבל אם תחליט לשלוח לי תגובה אנא עשה זאת לכתובת הבאה: יחזקאל בן דור, התאנה 5 מושב דשאים (משק גרינברג כניסה אחורית).

הבנת נכון! יש לנו את אותו השם. שמי הוא כשמך ושמך כשמי. אני די בטוח שיש רק שניים כמונו בארץ ורצה הגורל כך שגם נולדנו באותה שנה וכנראה באותה סביבה.

אז יחזקאל, אני לא יודע מה אתה יודע עלי, אבל אני כבר הספקתי ללמוד עליך כמה דברים מלבד השם שלך. אנחנו ילידי אותה שנה (1969) כמעט למדנו באותו בית ספר תיכון(!). גדלנו באותה עיר ושנינו חברים באותה קופת חולים (למעשה אני יודע שביקרנו כמה פעמים באותה מרפאה). 

אני יודע איך אתה נראה, אבל אני מנחש שאתה לא יודע איך אני נראה. למרות המבוכה צירפתי תמונה שלי. חשבתי שאולי זה מסקרן אותך. 

מבחינתי זה התחיל כשנתקלתי בשמך לאחר שסיימתי את חטיבת הביניים ועליתי לבית הספר התיכון. זה היה תיכון מקיף א'. אני הייתי שם מהחטיבה - מכיתה ז', ואתה כנראה למדת בחטיבה במקום אחר אבל אז נרשמת לתיכון שלי. כשפרסמו את הכיתות בתחילת כיתה י' מצאתי את שמי בכיתה י'3, כשלמעשה הנחתי שאמשיך לי'1. זה היה סיפור משעשע כי חבר בכיתה י'3 ראה את הדפים ושאל אותי איך זה שהעבירו אותי לכיתה שלו. אני התעצבנתי כי רוב החברים שלי היו ב-י'1, והלכתי לחדר מנהל כועס. רק אחרי שהבכתי את עצמי גיליתי שאני כן רשום בכיתה י'1, אבל אתה עם אותו השם היית אמור להיות ב-י'3. מאוד הובכתי מההתפרצות הזאת וההליכה הזועמת, אבל עכשיו שאני כותב את זה פעם ראשונה אני מבין שזו טעות לגיטימית לילד ואולי סתם סחבתי בתוכי אשמה קטנה. זה כבר לא משנה עכשיו. 

המנהל או מישהו אחר סיפרו לי שיחזקאל בן-דור אחר נרשם לבית הספר שלנו, אולם ברגע האחרון הוא הלך לבית ספר אחר לעירוני א' (בית ספר שידוע לכולם שהוא טוב יותר ושיותר חשוב - יש בו את הבנות הכי יפות בעיר). זה היה נשמע לי מופרך ומטופש כל הסיפור הזה, אבל אחרי כמה שנים כשנתקלתי בשמך שוב – הבנתי שאתה באמת קיים.

אני אגב קרוי על שם סבא רבא שלי. קראו לו יחזקאל בינדר. אבא שלי עיברת לבן-דור. מעניין איך ולמה זה קרה אצלך

אחרי הבית ספר ולפני הצבא הייתי סובל מכאבי ראש מאוד חזקים. הלכתי לילה אחד למרפאה בטיפול בחירום. באותה תקופה התיק הרפואי לא היה ממוחשב. נתתי את השם שלי במזכירות והם נתנו לי את התיק הרפואי שלי וביקשו שאשב ואחכה לרופא. הייתי כל כך עסוק במחשבה איך אציג לרופא את הבעיה שלי, שלא שמתי לב שהקשר היחידי ביני לבין התיק הרפואי שביד שלי הוא השם. תבין, הבעיה היתה שהייתי מאונן המון וכל פעם שהייתי גומר היה לי כאב ראש חד ומפלח. מאוד התביישתי לספר את זה לרופא, אבל לך משום מה אני מרגיש בנוח לספר את זה. לא יודע למה. 

רק אחרי איזה חצי שעה שחיכיתי לחוץ בהם עברתי בין כאבים לא נעימים בראש, למחשבות מתסכלות איך בכלל לנסח בפני הרופא את המצוקה שלי, הצצתי בתיק הרפואי וראיתי שם דיווחים על מחלות עבר שאותן לא זכרתי בכלל שיש לי. מבולבל חזרתי לעמוד הראשון שם אמנם זיהיתי את שמי, אבל מספר תעודת הזהות, הכתובת ותאריך הלידה היו שונים. אני לא זוכר אם מיד הבנתי שזהו אתה- אותו תלמיד שהיה אמור ללמוד בכיתה המקבילה אלי כמה שנים קודם. אבל בשלב מסויים עשיתי בראש את החיבור.

אם הסיפור היה נגמר ביום הזה שבו הבנתי שיש עוד מישהו ששפר עליו גורלו לזכות בשם הייחודי יחזקאל בן- דור, אז כנראה שלא הייתי פונה אליך היום. אבל זה לא נגמר ככה, כי בצבא הייתי ג'ובניק קרוב לבית בפיקוד דרום. הייתי אחראי על המברקה – לא יודע אם אתה מכיר אבל זה כמו האימייל של פעם. 

יום אחד אחד הקצינים ביקש ממני לשלוח מברק סודי ביותר לכמה מכותבים ואתה היית ביניהם. אני זוכר שזה פעם ראשונה שנתקלתי בתואר רמ"ד – ראש מדור. זה הרגיש לי כל כך רציני. אני כבר ידעתי אז בגיל 21 שבחיים לא אהיה ראש של כלום, אפילו לא מחלקה. תארים בצבא עד אותו רגע לא הרשימו אותי בכלל. מפקד כל אחד יכול להיות אבל ראש מדור זה תואר שמקבל מישהו שמגיע לו להיות משהו. לא אחד שפשוט הלך בדרך הקצונה והשקיע – דרך שגם בה מעולם לא הלכתי. בנקודה הזאת כבר התחלתי לשנוא אותך. היחזקאל בן דור המוצלח הזה שהוא בוגר עירוני א' וראש מדור הדרכה של משהו ורק בן 21. לך תזדיין. מסתובב עם השם שלי מתנהג כאילו אתה יותר טוב מכולם. 

מהרגע הזה החיים שלי התחרבנו ואי אפשר היה להסתיר יותר את זה. כל הציפיות שלי מעצמי נעלמו ורק ניסיתי לשרוד את היום בלי להרהר יותר מדי כמה אני גרוע בהכל. 

אבל ממש הקשית עלי. אם נניח הייתי מגיע לבנק לבקש הלוואה אז מנהל הסניף שהיה שומע שיחזקאל בן דור בא לבקש הלוואה והוא היה רץ החוצה, מיישר את החולצה שלו במטרה להזמין אותי מיד לחדרו, ואז היה מגלה שאני זה רק אני והפנים שלו היו נופלות. האכזבה של כולם תמיד היתה מוגזמת. 

אני יכול לתת לך עוד מאה דוגמאות כאלה, אבל זה מספיק

אם לקצר, אני התחתנתי לפני עשרים וחמש שנים וקצת. אשתי המתוקה (תחיה קוראים לה) מעולם לא רצתה חיים מיוחדים. פעם סיפרתי לה עליך והיא צחקה במשך שעות כאילו הסבל שלי זה הבדיחה הכי גדולה בעולם. היא לא הבינה מה אני מתרגש כל כך ממישהו שאני לא מכיר רק בגלל שיש לנו את אותו שם. היא לא לקחה את הסבל שלי ברצינות. היא כל כך חשבה שזו בדיחה או אנקדוטה נחמדה, שיום אחד לכבוד יום ההולדת החמישים שלי, היא והילדים החליטו לעשות לי מסיבת הפתעה. האמת היה מרגש ממש! עד אותו רגע שנכנסתי לאולם וכולם צעקו "הפתעה!" לא ידעתי שכל השנים אני רוצה מסיבת הפתעה. זה היה באולם "שקדי המלך", לא מפואר בטח בסטנדרטים שלך, אבל מעל המצופה בשבילי. אולי בעצם אתה מכיר את המקום מבחוץ אם אתה עובר עם האוטו באזור התעשיה מדי פעם.

הם הזמינו למסיבת ההפתעה את כולם: חברים, חברות מבית הספר מהצבא, עבודה הכל. היה מאוד מרגש. גולת הכותרת הייתה שבסוף הם עשו מצגת – סרט כזה של ברכות ושיר ומלא אנשים צילמו את עצמם מראש. כולם עשו עם השפתיים את המילים של השיר הזה המרגש שברח לי כרגע השם שלו, ואחרי שנגמר השיר זה ממשיך וכולם אומרים: מזל טוב, עד מאה עשרים וכו'. 

אני הייתי מאוד מרוגש והיה מסך שחור וחשבתי שעוד רגע מדליקים את האורות. נשבע לך היו לי דמעות בעיניים, אבל כשבאתי לקום. כולם עשו "רגע" ו-"ששש". תחיה סימנה לי לשבת. המסך השחור התבהר ממש ופתאום ראיתי על המסך פנים יפות ענקיות מרשימות. הלב שלי החסיר פעימה ארוכה. היתה דממה באולם אפילו המלצרים עצרו עם הבקבוק מיץ והצלחות והביטו מהופנטים במסך. 

מיד ידעתי שזה אתה, ואיך שהבנתי את זה, הכל בחיים שלי שוב הפך להיות חסר משמעות. אתה חייכת ואמרת לי בקול עמוק כל כך: "יחזקאל! אף פעם אל תפסיק להיות מי שאתה. מאחל שנים רבות של אושר" אז אתה קרצת למצלמה והוספת "מאחל האני האחר שלך". אבל זה לא נגמר שם, כי אחרי איזה שניה עם האצבע אתה ניסית לנתק את הצילום. לקח לך ממש כמה שניות ארוכות למצוא וללחוץ על הכפתור שיפסיק את הצילום. המבט שלך הפך להיות רגיל, אבל עדיין כל כך מרשים. הם אפילו לא ערכו את החלק הזה החוצה. כאילו שמרו לסוף את החלק החשוב שזה אתה, והתייחסו אליו ואליך בקדושה. כולם סביבי צחקו בקול רם כי הכירו את הסיפור. מי שלא הכיר מיד השלים את החסר משכניו. אני לעומת זאת התכווצתי ונאבקתי בכאב המפלח בראש. הנחתי את הראש בידי וכולם חשבו שאני בוכה מהתרגשות.

אחרי כמה ימים אני עזבתי את העבודה ואת הבית. מהעיר עברתי למושב לא רחוק. אני גר עכשיו ביחידת דיור של חבר של המשפחה - מיכה גרינברג. אני יושב פה ועושה פסלים מהחרא של הכבשים והפרות שלו. למה? ככה! אולי פשוט החלטתי שאני רוצה לעשות בחיים משהו שאף אחד אחר לא עושה.

הכאבי ראש של האוננות כמו שהבנת אולי, לא עברו לי מעולם. כל לילה הייתי בוכה מכאב במשך עשרות שנים. כששכבתי עם אשתי במיוחד בפעמים בהם היא נכנסה להריון הכאב היה ממש בלתי נסבל.

עכשיו פה עם הריח של החרא כבר פחות כואב לי! היית מאמין? 

אני לא מאושר ולא מבקש להודות לך שבזכותך מצאתי מקום שקט ומנוחה פנימית. באמת חשוב לי להדגיש את זה. כל השנים ההוויה שלך לא יצאה לי מהראש ועכשיו גם הפרצוף המזויין שלך לא יוצא משם. ניסיתי להכין פסל שלך פעם אחת אבל ברגע שתווי הפנים שלך החלו לקבל צורה וממשות, לא יכולתי להביא את עצמי לסיים וזרקתי את גוש החרא לאש. 

מצחיק, הנחתי שיום יבוא ואצור איתך קשר, אבל לא חשבתי שאעשה זאת בעודי מוקף בחרא. 

מה איתך? איך היתה יומולדת חמישים שלך?



נכתב על ידי
אלעזר מאק
כותב ומורה לקולנוע
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש