סופלה שוקולד ונר קטן

יוליה אסניס
חמישי 9 לאפריל · 10 דקות קריאה

שני ביסים של המבורגר וכמה צ'יפסים בודדים זרוקים בצד, מהקטנים, המדלדלה, שתמיד נשארים בתחתית. לסיים או להשאיר? היא מתלבטת ובסוף דוחפת הכל יחד לפה. לא משאירים אוכל בצלחת – חלק כל כך חזק מהחינוך שקיבלה. חינוך של אמא דור שני לשואה וסבתא דור ראשון. 

"וואו אני מפוצצת!" היא אומרת לעצמה בקול ומסתכלת על שקית המשלוחים הריקה. "למה אכלתי את כל זה? למה הזמנתי המבורגר בכלל? שוב אצטרך להחביא את השקית מדורי".

עטיפת ההמבורגר מפורקת ונדחסת לתחתית פח האשפה. כך גם שקיות הקטשופ, המיונז ולבסוף השקית עצמה. "כמה חבל על כל שקיות הקטשופ הקטנות. הם תמיד מביאים יותר מדי ובסוף זה נזרק."  היא הייתה רוצה לשמור אותן, לנצל כל טיפה. אבל הפעם אי אפשר, לא משאירים ראיות בשטח. ודורי, הוא אדם יסודי – שם לב לכל הפרטים הקטנים. 

המשקל בחדר האמבטיה קורא לה. משטח מרובע, שקוף ותמים למראה שטומן בחובו הבטחות ואכזבות רבות כל כך. היא רק סיימה לאכול וגם נדמה לה שהיא הולכת לקבל עוד מעט. כל התנאים מורים להתעלם ממנו, אבל היא לא יכולה. היא חייבת לדעת כמה ההמבורגר הזה השפיע. מה המחיר לשלם על ההנאה הקצרה.

היא מורידה את כל הבגדים, הג'ינס הכבד, השרשרת הגדולה, נעליים כמובן. מתלבטת לגבי תחתונים וחזיה ולבסוף משילה גם אותם. המספרים רצים על המסך. אלו עשרות שניה בלבד אבל עשרות שניה של מתח. ציפיה לקבלת גזר הדין בדמות שלוש ספרות שחור על גבי לבן. 94.2.

היא פולטת נשימה ארוכה. הכתפיים מתרפות, הראש מזדקף. "לא השתנה כלום". 

היא מחייכת לעצמה והולכת לקחת מגנום מהמקפיא. "הוא קטנצ'יק וזו המנה היומית המותרת. אבל ממחר אני מפסיקה להזמין משלוחים ורק מבשלת בריא בבית! אלך לסופר לקנות מצרכים על הבוקר".

94.2 זה עדיין דו ספרתי. היא מפחדת מהרגע שתגיע לשלוש. אסור לה להגיע לשם. לפני שנתיים היא הבטיחה לעצמה לא להגיע לספרה 9, לפני חמש שנים – לספרה 8. הפעם האחרונה שהיא זוכרת את עצמה עם קו מותניים ברור הייתה באוניברסיטה. שם היא ודורי הכירו. 

הזכרונות מעלים בה חיוך. איך היא התביישה להתפשט לידו בפעם הראשונה, ניסתה למצוא תנוחה שבה הכל עומד ומוצק, תנוחה בה כח הכבידה לא מעורב. איך, אחרי, היא שמה חזיה מתחת לסדין מאותה הסיבה אבל לו הסבירה שבעצם נורא קר לה. וכמה מטופש כל זה היה, כמה רזה היא הייתה אז. כמה הוא העריץ את הגוף שלה. ההרגשה הנעימה מתחלפת תוך רגע בעצב. עכשיו זה כבר לא ככה. עכשיו היא מחביאה עטיפות בתחתית הפח. ולפעמים אפילו יוצאת להוציא אותו החוצה, ליתר בטחון.

המגנום קטן אז היא לוקחת עוד אחד ותוך כדי מקנחת את האף. הוא לא יספור כמה נשארו נכון? היא מתלבטת.

"מחר בטוח אשמור הכל מושלם. וגם אלך לאימון על הבוקר".

 

למחרת השעון המעורר מצלצל והיא עוצרת אותו ועוצמת חזרה את העיניים. דורי מסתובב ומעיף מבט אל השעון. "חמש בבוקר, שיר" הוא ממלמל אליה. "אני רוצה לצאת להליכה" היא מסבירה והוא מפנה אליה את הגב, מתכרבל בשמיכה. כל כך קר בחוץ, והשמיכה חמה ורכה. "אצא להליכה אחרי העבודה" היא חושבת ונצמדת אליו. 

 

בעבודה היא מזמינה מוקפץ. "רציתי לבשל משהו בריא בבוקר אבל לא הספקתי" היא מספרת לנירית, כשהן יושבות לארוחת הצהריים "וגם החלטתי להתחיל להתאמן בבקרים".

"וואו אני כל כך מקנאה בך. הלווי שהיה לי זמן לעצמי בבוקר עם הקטנים. ניסיתי למצוא שני ערבים פנויים ללכת לפילאטיס. פתחו אצלנו קבוצת נשים בשכונה ואפילו הבעלול הסכים להשאר איתם. אבל את יודעת איך זה. העייפות וכמובן נורא קשה לו עם ההשכבות לבד, מסכן." נירית ממשיכה ללהג על נסיונות אימון, דיאטות, ילדים והשכבות ושיר נסחפת בדמיון ליום המחרת. 

איך היא תקפוץ מהמיטה כשהשעון יצלצל, תצא להליכה מרעננת עם אוזניות ומוסיקה טובה. בדרך חזרה היא תקנה הפוך ב"קפה הפוך", לפנק את עצמה. דל שומן כמובן. זה קצת יותר קלוריות מלשתות נס או אספרסו אבל אומרים שכדאי לחגוג הצלחות קטנות ולקום בחמש להליכה בטוח נכלל בהגדרה של הצלחות.

בינתיים היא מרוקנת אל תוך המוקפץ את צלוחית הבוטנים והרוטב הטעים שביקשה לשים בצד. גם ככה היום הזה כבר הלך ומחר יהיה הרבה יותר טוב.

 

בדרך חזרה הביתה היא עוצרת בחנות הפרחים. מתחשק לה לציין את ההתחלה החדשה המחכה לה. אולי אם נהפוך את הארוע לחגיגה, זה יצליח להחזיק מעמד. 

עם זר חרציות צבעוני ביד, היא נכנסת ל"קפה הפוך". "ממחר אני מוותרת על כל הטוב שיש כאן" חושבת וסוקרת את מגוון המאפים והעוגות בויטרינה.

בבית דורי כבר מחכה לה. זה היום הקצר שלו. 

"אפשר בבקשה סופלה שוקולד ושוקו חם?" היא מבקשת ותופסת שולחן פינתי. "עם הרבה קצפת" מוסיפה. 

"את חוגגת משהו?" מחייכת אליה המלצרית. 

"כן, האמת שכן" היא מחייכת חזרה "יש לכם אולי נר קטן לשים בסופלה?"

"יכול להיות שיש, אני אבדוק".

רבע שעה. רבע שעה זה כל מה שהיא צריכה לעצמה כרגע, לפני שהיא חוזרת אל הדירה וארוחת ערב של חביתה מביצה אחת וקוטג' שלוש אחוז. דורי כל כך טוב בזה, כל כך ממושמע. ירקות, חלבון, גבינות רזות. רובוט שלא תכנתו לאהוב מתוק, שמסתכל עליה בזעזוע כשהיא לוקחת את העוגיה השלישית בחבילה. אם הוא היה יודע שהיא מסוגלת לסיים גם את כולה ורק בגללו בכל זאת מתאפקת. אבל אצל אמא שלו, פתאום הכל מותר. פתאום לזניה זה בריא וקחי עוד קצת. ופאי התפוחים גם הוא לא מזיק. "פעם בשבוע אפשר גם לשחרר, את יודעת" הוא אומר לה ומשדל אותה לקחת עוד פרוסה. "זה לא פעם בשבוע וזה לא רק כשמתאים לך" היא רוצה לצרוח אבל שותקת. בכל זאת, זאת אמא שלו אז שיהנה.

המלצרית נעלמת במעמקי המטבח וכעבור חמש דקות חוזרת עם ההפוך והסופלה כשנר בודד דולק במרכזו. 

"מזל טוב!" היא אומרת ושיר מסתכלת עליה בחמימות "תודה רבה, עשית לי את היום!".

היא עוצמת עיניים ונושמת כמה נשימות עמוקות, מנסה לרוקן את המחשבות כמו שלימדו אותה בשיעורי המדיטציה שהייתה עושה פעם. 

"הלווי שהייתי יכולה לאכול הכל בלי להשמין"

"הלווי שהייתי יכולה לאכול הכל בלי להשמין"

"הלווי שהייתי יכולה לאכול הכל בלי להשמין" היא לוחשת 3 פעמים ומתכופפת לכבות את הנר. 

שקט. 

חושך. 

העולם עוצר לחלקיק שנייה, או כך לפחות נדמה לה. 

ואז הכל חוזר לקדמותו ושוב היא שיר, בחורה שמנמנה עם "חבל, דווקא יש לך פנים יפות", שיושבת לבד ב"קפה הפוך" ליד הבית שלה. אוכלת סופלה, שותה שוקו ומקווה להתחיל מחר חיים חדשים.

 

 

בבוקר שיר מכבה את השעון המעורר, לפני שהוא מספיק להעיר את דורי, וקמה לסלון לשתות קפה קטן לפני האימון. המדרכות רטובות מגשם הלילה והכרבולית על הספה נעימה. "מזג אויר חרא לצאת החוצה" מתחילה להתגלגל המחשבה המדרדרת. היא בוחרת שירים לפלייליסט הליכה קצבי, מוצאת את האוזניות האלחוטיות החדשות, מתקינה ספוטיפיי ושומעת רחשי התעוררות מהחדר. "נראה שכבר לא אלך הבוקר" היא מבינה, חצי בהקלה, וננעלת בחדר האמבטיה. 

"היום זה המשקל ההתחלתי שלי" היא אומרת לעצמה "אני צריכה לרשום אותו ביומן מסודר". זה המשקל שיזכר לדורי דורות כהתחלת החיים החדשים שלה. המספר שירשם בתמונות הלפני והאחרי שהיא תפרסם באינסטוש. "מה שמזכיר לי באמת להצטלם לפני שהכל מתחיל".

92.9.

92.9! 

זאת בטח טעות. היא מוציאה את הסוללות ומכניסה מחדש. המספר נותר בעינו. "פעם שעברה נשקלתי ישר אחרי האוכל ועכשיועל הבוקר." היא מסבירה לעצמה את ההבדל, מרוצה. "פחות משלוש קילו כדי לרדת מה-90. זאת תהיה המטרה הראשונה שלי."

"כל הכבוד" דורי נותן לה נשיקה כשהיא יוצאת וממהר החוצה. 

"תודה" היא ממלמלת בשקט.

 

שעתיים לאחר מכן היא ניצבת בפני אתגר חדש. אבישג מהנהלת חשבונות עוזבת והמטבח הקטן בעבודה מתמלא בבורקסים ועוגות בחושות. שיר מחייכת לכולם בנימוס, מכינה לעצמה תה ירוק ונוגסת בתפוח שהביאה מהבית. "איזה תותחית את" מתקרבת אליה נירית "רק התחלת וכבר רואים תוצאות". 

כשהמטבח מתרוקן ואחרוני המברכים נפרדים, דוחפת לה אבישג צלחת מלאה "לאחר כך". "זה לא יזיק" היא חושבת לעצמה "פינוק של אחר הצהריים, הרי מותר לי". אבל עד ארוחת הצהריים הצלחת כבר ריקה וגם במסעדה שהצוות יוצא אליה לצהריים אין שום מנה דיאטטית – והיא כמובן לא תשאר לאכול לבד במשרד. זה כל כך לא חברתי.

 

כך זה ממשיך. כיבוי שעון בבוקר. קפה בסלון. יום הולדת לחדש מהשיווק. בורקסים. מוקפץ. עוגת גבינה. 92.3.

כיבוי שעון בבוקר. קפה בסלון. המבורגר וצ'יפס. דורי עובד עד מאוחר. משלוח פיצה. 91.6.

כיבוי שעון בבוקר. בראנץ' עם חברות. צהריים אצל המשפחה. גבינות ויין אצל תומר ומרי. 90.1.

שבוע רודף שבוע, המבורגר רודף המבורגר והמשקל לא מפסיק לרדת.

 

"אני רוצה לספר לך משהו" היא חושבת ומסתכלת על דורי הישן. אתמול הוא קנה לה שמלה במתנה, קטיפה ירוקה ומחמיאה, מתאימה למידה החדשה שלה. "כשתגיעי ל-60 קילו, נלך לחגוג ב'שיבולת'" אמר לה. המסעדה האהובה עליה. פעם זה היה מלחיץ אותה, מעמיד במבחן והיא הייתה רצה למטבח להרוס את הסיכוי שלה להצלחה. אבל יותר אין לה סיבה להלחץ, היא יודעת.

בעבודה הבנות מקנאות – "מה השיטה שלך?" הן שואלות. "אולי אצטרף להליכות הבוקר" מוסיפה נירית.

"השיטה שלי היא לאכול כמה שיותר" היא צוחקת והן צוחקות יחד איתה "הלווי שזה היה כל כך פשוט".

אבל זה באמת כל כך פשוט. לפחות כך הסתבר לה. בהתחלה חשבה שזו טעות, מכשיר לא תקין. אז היא החליפה אותו והמשקל בכל זאת המשיך לרדת. אחר כך הבגדים החלו להתרחב. החזיה שהייתה קצת גדושה מדי, הפכה לריקה יותר, והיא הצליחה לחבר אותה על הקרסים שבמרכז ולא רק אלו שבקצה. הג'ינס מבודפשט, שלא היה לה לב לזרוק, כי הוא כל כך יפה, פתאום מתאים ולא מועך בבטן. והעולם בחוץ בכלל, כל כך אחר – האנשים נחמדים יותר, להורים אין הערות מעצבנות וברחוב נדמה לה שהיה גבר או שניים שהציצו בה. 

 

המשאלה שלה התגשמה, היא יודעת. ואסור לה לפקפק או לנסות לשחזר את הרגע. בשבועות הראשונים עוד ספרה קלוריות, בחנה מה ומתי היא מכניסה לפה. זאת הייתה טעות. "אלוהי התזונה לא מוכן שיפקחו עליו." היא צוחקת לעצמה. 

כמו שאומרים על אהבה: כשלא מחפשים - מוצאים. כך כנראה גם בתזונה - שנים של ניסיונות דיאטה, שומרי משקל, ואפס תוצאות. אבל ברגע שהחליטה לשחרר, פתאום הקילוגרמים נושרים מהר מאי פעם. הכל בזכות סופלה עם נר אחד קטן. 

לפעמים היא תופסת את עצמה מתקשה להאמין שזה אכן קרה לה. מזמינה שני המבורגרים לעצמה, דוחפת את השני לפה בלי שום רצון, רק כדי לראות את המספרים יורדים. מפחדת שאם תאכל מעט מדי, הקסם ישבר. ל"קפה הפוך" היא לא מתקרבת יותר. החליף אותו "גלי ותמר" שאמנם היא פחות אוהבת אבל עם קסם לא מתעסקים. "הם החליפו באריסטה והקפה שלהם לא טעים יותר" היא מסבירה לדורי את השינוי.

"את נראית נהדר" אומרים כולם "מה שאת עושה תמשיכי ככה". אפילו הסקס עם דורי עלה מחפוז פעם בשבוע. והיא כבר פחדה שלהבה דועכת אי אפשר יהיה להחיות. אז היא דואגת לעצור לעוד פלאפל רחוק מהבית. חוזרת ולועסת פרוסה מחיטה מלאה בחוסר חשק בארוחת הערב או מתרצת שאכלה כבר במשרד. "שלא תעלמי לי לגמרי" הוא אומר בחיבה והיא מהנהנת. "מה יקרה אם הוא ידע?"

 

כך זה ממשיך. חודש אחרי חודש. שקרים לדורי. שקרים בעבודה. המשקל יורד, ההקפים קטנים, המלתחה כבר מזמן לא מתאימה. אם פעם הייתה מחביאה אריזות המבורגר בתחתית הפח, היום היא זורקת את ארוחת הערב הדיאטית ברגע שהוא לא רואה. לקום מוקדם לקפה בסלון נעשה מזמן הרגל קבוע. גם ככה היא כבר לא מרגישה צורך בהרבה שעות שינה.

מדי פעם יש לה קצת כאבים בבטן התחתונה. אפילו כשהיא לא מבייצת. אבל גברים כבר מחייכים אליה ברחוב באופן קבוע. מדי פעם יורד לה דם, גם כשהיא לא במחזור. אבל אתמול היא ודורי היו בים והיא לבשה ביקיני. עם גלביה שקופה מעל אבל עדיין, ראו בטן והכל. ודורי, החמוד הזה, איך הוא חיבק אותה, לא התבייש.

 

 

כשהיא מתעלפת בפעם השנייה, אמא שלה מתעקשת שתעשה בדיקות דם.

"אלרגיות לתרופות?" שואלת האחות במרפאה.

"לא" היא מנידה את הראש.

"משקל?"

"62.4" היא מחייכת, מאושרת. הרגשה ששווה את הכל.

 

למחרת מזמנים אותה למשרד של הרופא.

"אין דרך קלה לאמר זאת - יתכן ויש לך סרטן במערכת העיכול". היא צופה בשפתיו זזות.

"בדיקות הדם מראות שיתכן ויש לך סרטן במערכת העיכול" הוא חוזר שוב כשהיא ממשיכה לשתוק "אחד התסמינים הוא ירידה לא רצונית במשקל".

"לא רצונית? לא, יש לי קסם" היא אומרת והוא מסתכל עליה בחוסר הבנה. "יש לי קסם".

היא תופסת את התיק שלה וצועדת אחורה לכיוון הדלת. "חכי רגע" מבקש הרופא אבל היא מתעלמת. "אני חייבת להגיע ל'קפה הפוך'". כמעט שנה היא לא הייתה שם. 

 

"אפשר בבקשה סופלה שוקולד ושוקו חם?" היא תופסת את השולחן הפינתי הישן שלה. "עם הרבה קצפת" מוסיפה. 

"כבר מגיע" מחייכת אליה המלצרית ושיר מסתכלת עליה בריכוז "יש לכם אולי נר קטן לשים בסופלה?"

"יכול להיות שיש, אני אבדוק. את חוגגת משהו?". היא לא עונה.

המלצרית נעלמת במעמקי המטבח וכעבור חמש דקות חוזרת עם ההפוך והסופלה כשנר בודד דולק במרכזו. 

"מזל טוב!" היא אומרת עם מבט מוזר ומשאירה הכל על השולחן.

שיר עוצמת עיניים ונושמת כמה נשימות עמוקות, מנסה לרוקן את המחשבות, לשחזר את הרגע. 

"אין לי סרטן"

"אין לי סרטן"

"אין לי סרטן" היא לוחשת 3 פעמים ומתכופפת לכבות את הנר. 

שקט. 

חושך. 

העולם עוצר לחלקיק שנייה, או כך לפחות נדמה לה. 

ואז הכל חוזר לקדמותו ושוב היא שיר, בחורה רזה ויפה עם "אולי סרטן במערכת העיכול", שיושבת לבד ב"קפה הפוך" ליד הבית שלה. אוכלת סופלה ושותה שוקו. 



נכתב על ידי
יוליה אסניס
חמישה פירגונים מעגבניה, איילת
הדף נקרא 18 פעם
רוצה להגיב? התחבר

לגמרי אחד הסיפורים שלך שאני הכי אוהבת
עגבניה כתבה לפני 2 חודשים

סיפור מעולה
איילת כתבה לפני 2 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש