הקומוניזם הזה

יוליה אסניס
חמישי 9 לאפריל · 4 דקות קריאה

"אמא, את זוכרת כשהייתי קטנה..." אני מתיישבת על הספה בסלון ומניחה את כוס הקפה על השולחן מולי.

"כן, זוכרת..." היא עונה לי, המבט שלה עדיין מכוון קדימה, למרכז הסלון הכל יכול – הטלוויזיה עם תכנית השידוכים הרוסית התמידית שברקע. 

"ושהייתי ממש חולה הרבה..." אני ממשיכה, יודעת מה יתפוס את תשומת ליבה.

היא עוצרת את התכנית, מסתובבת כלפי עם חיוך. 

"בטח שאני זוכרת מתוקה שלי, איך אפשר לשכוח".

אבא מתקרב מכיוון המטבח עם כוס תה ופרוסה מרוחה בחמאה. איך הוא מת על זה, יכול לאכול חמאה כל היום.

הזמנים הקצרים והיקרים של שישי בצהריים, כשאני נוחתת אצלם, קצת אחרי שהתעוררתי, לכוס קפה מהמכונה ופרוסת עוגה אם יש.

"היה לכם קשה להשאיר אותי שם ככה?" אני שואלת את השאלה ששאלתי כבר עשרות פעמים, מתרפקת על התשובה האוהבת העומדת להגיע.

"מה זה קשה?! קשה זאת לא מילה. את יודעת כמה בכיתי כשהשארנו אותך שם. ילדה קטנה בת ארבע לבד שבועות בבית החולים".

"אבל מה הקטע? למה לא יכלתם להשאר איתי?"

"ככה זה היה שם".

ככה זה היה שם.

 

 

דלתות המעלית נפתחות ואני יוצאת אל מסדרון ענק מלא באנשים שהולכים לשני הכיוונים. הקירות לבנים וגבוהים.

"יולינקה תהיי ילדה טובה" אמא מנשקת אותי על הראש וחוזרת אל אבא, לתוך המעלית. הדלתות נסגרות לפני שאני מבינה מה קורה.

"אמא?"

"אמא?"

פחד. אני לבד. מה לעשות?

"אמאאאאאאאאאא"

 

"אמא אמא. די כבר לבכות, קדימה לחדר"

אישה גדולה לוקחת לי את התיק ומושכת אותי אחריה. אסור לי לבכות, ככה היא אמרה. ואמא ביקשה שאהיה ילדה טובה. רק למה היא הלכה. "אמאאאאאאאא".

 

בחדר יש שלוש מיטות והיא שמה את התיק שלי ליד אחת מהן. אני מוציאה את אוקסנה, איתה אני לא לבד.

אוקסנה היא בובה מיוחדת, לא כמו הבובות האחרות שלי. היא יודעת לדבר. ככה אמא בחרה אותה. היא הייתה בחנות על המדף וכשאמא כבר רצתה לצאת פתאום היא שמעה מישהו קורא לה. מאז היא תמיד איתי.

גם בבוקר למחרת, כשאני מתעוררת בבית החולים, היא אומרת לי בוקר טוב ושואלת איך אני מרגישה. 

 

 

"אפילו ניסיתי להתקבל לבית החולים בתור מנקה, רק שיתנו לי להיות איתך" ממשיכה אמא להזכר.

"והם לא הסכימו?"

"אמרו שאין משרות פנויות".

"אני פשוט לא מבינה איך זה נראה להם הגיוני."

"את יודעת דוצ'ינקה" אבא מצטרף לשיחה "להיות רחוקים מההורים היה אז רגיל. זה לא כמו היום עם הפלאפונים והילד עד גיל תשע לא חוצה כביש לבד. מה זה כביש? כל היום ההורים לא ראו אותנו. היו צועקים מהחלון לעלות לארוחת ערב כשהחשיך ועד אז, מסיבה.” אני מכירה את הסיפורים אבל מקשיבה להם שוב בשקיקה.

"אפילו בצבא אתם מתפנקים פה. סוגרים עשרים ואחת, איי איי איי. אצלנו היו שולחים כל אחד כמה שיותר רחוק מהבית, בכוונה. ורחוק זה לא תל אביב-חיפה. רחוק זה ארבעת אלפים ק"מ. לקח לי יומיים להגיע הביתה לביקור וגם זה אחרי שנה של שירות". אני משעינה את הראש שלי על הכתף שלו ומחייכת אליהם "תמשיכו".

סיפורים על שם ועל אז. פיסות מידע קטנות על החוויות שעברו. מי שהם, מה שעיצב אותם להיות הם. ביחד שקט ורגוע שתמיד נגמר כשכולם מגיעים. תנסו אתם לדבר על חוויות מהצבא האדום כשאחיינית בת שלוש דורשת את תשומת הלב המגיעה לה.

"וכשילדתי?" מוסיפה אמא אנקדוטה משלה "לאף אחד היה אסור להכנס. שלושים שעות לידה ואז חודש בפגייה לגמרי לבד."

"אני הייתי מחכה בחוץ, בשלג של נובמבר, ואמא הייתה מרימה אותך אל החלון, מראה לי חבילה קטנה ולא ברורה".

"הקומוניזם הזה" אני מנידה את ראשי בצחוק אבל הם כבר נסחפים הלאה.

"כל קיץ בילינו חודשיים במחנה החל מגיל עשר. חודשיים בלי ההורים, רק המון ילדים ומדריכים".

"הם לא ביקרו אתכם בכלל?" אני שואלת. חושבת על כל ההורים בארץ שהיו קופצים על סידור אוגוסט דומה.

"ביקרו פעם אחת באמצע, חגיגה גדולה. שנה אחת, אני זוכרת, גילינו תולעים בכל הירקות. היינו פשוט רעבים כל החודש עד לביקור."

"ולא התלוננתם?"

"לא" היא מושכת בכתף. 

"ככה זה היה שם."

ככה זה היה שם.

 

 

"בואי איתי, יש לי הפתעה בשבילך" אומרת לי ילדה גדולה לא מהחדר שלי. 

"אסור לי לצאת מפה עכשיו"

"בואי, זה בסדר, האחות מרשה" היא משכנעת "אני אעזור לך להתלבש".

אני משחילה את הרגליים לגרביוני הצמר שהיא מחזיקה עבורי והולכת אחריה במסדרון. 

"תכנסי לפה ותחכי" היא מורה לי ואני מצייתת.

עובר זמן. עובר עוד זמן. עובר המון זמן. אני מנסה לפתוח את דלת השירותים אבל היא נעולה.

פחד. אני לבד. אני בוכה.

 

 

"בסוף האחות הוציאה אותך משם." נזכרת אמא.

"כן אבל הם גנבו לי בגדים מהתיק"

"ילדים נוראים" היא נאנחת. "כל שבוע היו קוראים לנו לאסוף אותך וכשהיינו מגיעים אותה התשובה – החום שוב עלה. כבר לא ידעתי מה לעשות".

"וגם שברו את אוקסנה. היא לא דיברה יותר." אני ממשיכה.

"כשסוף סוף אספנו אותך, גם את לא. נבהלנו ששכחת איך לדבר".

"עכשיו הייתם מתים שאני קצת אשכח" אני צוחקת ונמתחת לכיוונה, מנשקת אותה על הלחי.

"עכשיו כן" חותם אבא את השיחה יחד עם הצלצול המוכר בדלת.

"אגב, אמא" אני שואלת שנייה לפני תחילת ההמולה "שבוע הבא יש לי תור לרופא נשים. תבואי איתי?"

"כן, בת שלי, אני אבוא".



נכתב על ידי
יוליה אסניס
שלושה פירגונים ממורז ברנדיס, Dana Peleg
הדף נקרא 17 פעם
רוצה להגיב? התחבר

סיפור מקסים, שובר לב ואז מתקן אותו... תודה!
Dana Peleg כתב לפני בערך חודש אחד


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש