חצר ובה מנגינה אבודה

נאקסון
רביעי 22 לאפריל · 5 דקות קריאה

ערכה של מנגינה  לא נקבע על ידי הצלילים שבה, אלא על ידי המאמץ שלך לחפש אותם במבוך הזיכרון. זה הלקח שאחי ניסה להנחיל לי בבוקר יום השואה של 2003, כשהייתי בת שבע. 

זה היה יום רביעי שמשי ומעונן, והרוח הסתלסלה בצלילי חליל מהחלון שבפינת האוכל. אני אכלתי ביצים עם לחם וחומוס, ושחר כרגיל לקח ערמת ביצים, וכמו בפס ייצור -  שלף ביצה ביצה, ודג מתוכן את הצהוב ואכל את הלבן. 

"אתה בסוף תהפוך להיות ביצה בעצמך עם הכמות הזו." אמרתי מבעד לשולחן העגול בקול ארסי. קרני שמש בצבצו דרך הענפים המכסים את החלון, אבל כוחם תש הרבה לפני השולחן, ופני הנשר של שחר היו מוצלות וקודרות.

כשהוא לא הגיב, נשאתי אליו את עיני בסקרנות והבחנתי שהוא מרוכז בנוף המשתקף מהחלון, ואולי במנגינה של הרוח, ואולי בעבר הרחוק. אבל מבטו היה מוזר ללא מעטה של צחוק או עניין שאליהם התרגלתי. היו אלה פנים מעורפלות של אדם עצוב. הוא המשיך להתעסק בביצים מולי.

"מר ביצה! היי, מדברים אתך." ניסיתי שוב, ואפילו השלכתי לעברו פיסת לחם כדי שישים לב. 

עיניו שטו לעברי, כמו ספינה תועה בים. זה היה ברור שהוא לא הקשיב לי.

חשבתי לחזור על העלבון, אבל ההבנה התנפלה עליי כמו כלב שמתנפל על עצם. 

"המנגינה. איבדת אותה." אמרתי. 

פניו לבשו ארשת מופתעת, ולחייו האדימו, כשחדל להתעסק עם הביצים. החלמון נשמט מידיו הפשוקות והתרסק על הרצפה בפירורים זהובים. הוא מלמל לעצמו. "מה סבתא מרים הייתה חושבת על כך שאיבדתי את המנגינה שלה?" ואז קם מהכיסא, והאור מהחלון נשפך על פניו החיוורות. 

"בואי," קרא. "אני צריך להראות לך משהו."

הוא הוביל אותנו החוצה. הרוח הייתה חמה ויבשה, כמו שבדרך כלל הייתה באילת. לפנינו נגלה המדבר החום והעלוב שקראנו לו חצר ובה עץ אחד ויחיד שכמעט שכחתי מקיומו. פה ושם, נמלים סללו לעצמן דרך בין גבעות האדמה הרכות וזבובים זמזמו במעופם האקראי, נחים מדי כמה זמן על האדמה החשופה. בזווית עיניי דהרו מכוניות ברעש מתמשך.

שחר התקדם אל עבר השמש והיא עטפה אותו באור סנוורים. סוככתי על עיניי עם היד, המכוניות המשיכו לדהור באוזניי, ואחי הפך לצל שחור אל מול הקרניים הזהובות. הוא עצר על יד העץ השרירי והרחב ועיניי נתפסו על השורשים. הם לפתו את האדמה באחיזת סורגי מתכת, כאילו הזיכרון עצמו של סבתא באושוויץ כלוא ביניהם.

נשימתי נעתקה כשהתקרבתי בזהירות והנחתי לקצות אצבעותיי לשוטט על הגזע המחוספס. התחושה הייתה מעקצצת אבל הרגישה נכונה, קסומה אפילו. לא האמנתי שגרתי כאן כבר שנתיים ולא הבחנתי בגזע העצוב הזה. כאילו עיניו של העץ היו עצומות למשך שנים, ולפתע נפקחו וננעצו בי. או שהוא הבחין בי אבל חיכה לרגע המתאים להתגלות בפניי, וכעת, משגדלתי, לא היסס לכבול אותי בחבלי הכישוף שלו. הייתי המומה וידי קפאו על העץ. 

שחר הציץ לעברי בעניין ואז עצם את עיניו. הצל שלו פיזז מהעבר השני של העץ ושיערו התנפנף מהרוח היבשה. לבי קפץ בתדהמה כשחיבק את העץ הגדול, ממש כמו שאני מחבקת את אבא. הוא חייך לעצמו בעצב ילדותי והתחיל לזמזם בקול מנגינה עתיקה.

המנגינה נישאה על גבי הרוח וריככה אותה באוזניי. הצלילים היו במקצב מהיר ועליז עם דגש על כל פעימה שנייה. קולו היה חגיגה של כלים: צלילי אקורדיון וחלילית, ואז צלילי כינור וצ'לו.

נשמתי עמוקות את הרוח והצלילים חדרו ללבי.

חשבתי על סבתא. אבא אמר שהיא הייתה אישה עוקצנית אבל חזקה כמו כבלי פלדה, ושהיא מתה בגבורה לפני שמונה שנים אחרי ששרדה את אושוויץ ועלתה ב-1946 לארץ לתל אביב. שם, התחתנה עם סבא אברהם והולידה את אבא.

אט-אט קולו של שחר התפוגג, כמו אדים ברוח קרה, וצלילים אחרים נישאו לעברי.  רכים יותר, אטיים. מנגינה חלשה ובקושי מורגשת. לבי קפץ בין הצלעות. לא האמנתי ששחר צדק. מר ביצה לא עבד עליי. זו הייתה המנגינה האבודה של סבתא טמונה בעץ.

שחר עזב את הגזע ונעלם בצעדים חמקמקים אל אחורי הבית. הוא חזר עם שני אתים.

"תמר, את מה שאנחנו הולכים לעשות כרגע," אמר בכובד ראש. "אסור לך לספר לאף אחד."

"אבל סבתא -"

הוא חייך ומסר לי את חפירה. "לאבא ואימא אסור. לסבתא ברור שמותר. את יכולה לפנות אל העץ והיא תמיד תקשיב לך." עיניו ריחפו לשמיים. "את מספיק בוגרת כדי שאסביר לך, תמרי. כשאתה מאבד מנגינה, היא למעשה לא אובדת, אולי היא נשכחת מלבך, אבל הצלילים, האהבה, הרגש, כולם נספגים באדמה."

"אפשר לחפור את המנגינה החוצה?" שאלתי בחוסר אמונה.

"בואי תראי."  הוא אמר והתחלנו בעבודת החפירה. בהדרגה, בור קטן וגבשושי נפער לפנינו.

הזעפתי את פניי הרטובות לאחי הנוצץ מזיעה, אבל שוב עיניו המצועפות היו בזמן אחר. תהיתי אם גם הוא חושב על סבתא, ועל איך שנראתה בתמונות שחור-לבן ועל איך שאהבה להכין (לפי מה שאבא מספר) עוגת תפוחים כל יום שישי, כמו שעשו בפולין. 

דיי היה בזיכרון הזה לנטוע בלבי ניצן של תחושה חמימה. החמימות זרמה בהדרגה מלבי לידיי, ואז לבטני ולרגליי. כל גופי גמע את החמימות כמו צמח יבש שסופח מים בשקיקה. באוזניי, התחדשה לה המנגינה החלשה שכעת התחזקה וליטפה את אוזניי בתחושה של ביטחון ואהבה. המנגינה האבודה של סבתא. המנגינה ששחר שכח.

כשחזרנו הביתה, ידעתי שלא משנה כמה מנגינות אוסיף לשמוע - את המנגינה הזאת, המנגינה של סבתא, לא אשכח בחיים. יש דברים שלא שוכחים. כמו הפעם הראשונה שמישהו הצחיק אותך עד שהבטן שלך נקרעה מבפנים ועינייך היו מלאות דמעות, או כמו חווית הכאב הראשונה שלך, אחרי שנחתכת מטיפוס על עץ או נפלת מריצה מפוזרת, או כמו ששחר היה אומר לי, הצלקת שמותירה בלבך הנשיקה הראשונה עם בחורה, או במקרה שלי ובעוד הרבה שנים, בחור. הצלילים אפפו אותי בקסמם, ונגעו במגע הזהב שלהם בלבי, הציפו אותי באוקיינוס של רגשות חמים.

אך לאחר מה שנדמה לי דקות ספורות של התחברות לשורשים (תרתי משמע), שחר משך את עצמו מהעץ ואמר שהגיע הזמן לארוחת הצהריים. לא האמנתי שעברו שלוש שעות מאז שיצאנו לחצר, אבל אז שמתי לב שבטני שואגת כמו אריה. 

"מאתיים אפרוחים לשחיטה מספיקים, אדון כל התרנגולות?" התבדחתי.

"אם לא תסתמי, אז תספיק לי פרה אחת עסיסית בת שבע."

חייכתי בלבי. הנה שחר שאני מכירה. 

משכתי בכתפיי ונכנסנו הביתה מורעבים.



נכתב על ידי
נאקסון
סתם אוהבת לכתוב, ולעשות ניסויים במילים. חלק יוצא מוצלח וחלק פחות. אתם תגידו לי:)
12 פירגונים מהילה נאקסון, מור משרקי
הדף נקרא 17 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש